שתי המלצות ושתיקה
זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.
אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.
אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:
דהמש עומד איתן. עדיין
נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?
אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.
אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן
יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים
שוויון זכויות, לא פחות
לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה
כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.
רגע של אמת בדהמש
עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?
אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.
לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.
לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".
הישרדות: החיים האמיתיים
עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות
בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.
