העיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים מזהיר את ההורים שבינינו מחורבן חיי המין שלנו אם לא נגרש את הילדים מהמיטה הזוגית (שינה היא הסקס החדש - זה נותן משמעות חדשה לגמרי לאמירה "אשתי נותנת לי כל לילה").
מצד שני, אותו עיתון סוקר היום ספר שתורגם לעברית לאחרונה בשם אינטליגנציה ארוטית (השם האנגלי הרבה יותר מוצלח - Mating in Captivity), שהמסקנה שלו היא שמונוגמיה ומשיכה מינית לא הולכות ביחד במילא, לפחות לא לאורך זמן.
-Bollocks!
.
-Whad’ya mean, bollocks?
.
-Bollocks, as in Oh, Bollocks!
.
-Oh, I see what he means. He’s trying to be subversive and revolutionary, sort of. Start a story with bollocks, shake the old geezers. Controversy, reviews in Time Out, cover story in The Face, groupies, the works.
.
-You what?
.
-Wait a minute! How many of us are they? I mean, we?
.
-How many do you see?
.
-Oh, bollocks.
.
פרופסור טימותי לירי נודע (לשמצה?) בעיקר כ"גורו הLSD " של ההיפים, ולאור זאת אף זכה בתואר "האיש המסוכן ביותר באמריקה" מטעם הFBI . אפילו בחנויות ספרים אזוטריות הספרים שלו מאוחסנים במדף "ספרות סמים", אבל מי שקורא בהם קצת מבין שסמים משני-תודעה היו מבחינת לירי רק אמצעי (רב עוצמה אמנם) אחד מני רבים להשגת המטרה – מהפכה תודעתית.
.
חוץ מסמים, לירי בחן בהתלהבות אמצעים נוספים: בתקופת המסעות לחלל בשנות השבעים הוא התלהב מהעובדה שאחוז גדול מהאסטרונאוטים חוו "מצבי תודעה משתנים" (או "חוויות מיסטיות") באפס כבידה. הוא פיתח תיאוריה [יש גם תרגום לעברית; כבוד] שלפיה היציאה מכוכב-הרחם לחלל תאפשר קפיצת מדרגה באבולוציה של התודעה. בשנות השמונים הוא הבין שהכיוון לצעד הבא אינו החלל החיצון אלא החלל הקיברנטי. בהתאם לכך ערך מחדש את ספרו שעסק בפסיכולוגיה של עידן החלל, Exo-Psychology , והתאים אותו לעידן המידע תחת השם Info-Psychology . לירי חקר את האפשרויות הפסיכולוגיות הגלומות בתקשורת ממוחשבת ובמציאות מדומה. הוא ראה באמצעי התקשורת, כל אמצעי תקשורת, הרחבה של מערכת העצבים הפרטית, וחזה השפעות מרחיקות-לכת לרשת עולמית המאפשרת למוח האנושי לקלוט שפע עצום של מידע וליצור קשר עם אנשים ברחבי העולם לפי בחירתו. ראיתי פעם סרט בערוץ 8 שבו הוא יושב עם מצלמת רשת ועורך וידיאו-צ'אט עם קן קיזי, עוד אחד מהאבות המייסדים של המהפכה הפסיכדלית, ושני הקשישים המקומטים מתלהבים כמו ילדים. "זה בדיוק מה שחלמנו עליו", אומר לירי לקיזי. מרוב התלהבות הוא הכריז בתחילת שנות התשעים ש"מחשבים הם האסיד של העשור שלנו".
.
טוב, הניסוי הצליח ויש תוצאה חד-משמעית: אף אחד לא הבין את הפוסט הקודם שלי, לפחות לא במידה שמעוררת דיון.
אז אני אגיד מה שרציתי בצורה הכי פשוטה והכי קצרה שאני יכול:
היכולות של הגוף האנושי חורגות בהרבה מהמגבלות שרובנו מדמים. אם אתם לא מאמינים לי, חפשו parkour ביוטיוב.
זה נכון גם לגבי המוח האנושי. אפשר לאמן את המוח לעבד באופן מודע מסרים שהוא לא מבחין בהם בדרך כלל. אפשר לשפר את מהירות התגובה, אפשר להיפטר מהתנהגויות מזיקות. (והנה שוב הפוסט של אסף פדרמן, שמתארח אצלי פעם שלישית לטובת מי שטרם קרא.)
פיתוח של כל היכולות האלה דורש בעיקר דבר אחד: תרגול חוזר ונשנה. רוצה לשנות את הרגלי הנהיגה? (כמה שאני מזדהה.) תתרגל שוב ושוב נהיגה אחרת. ושוב. תשכח ותיזכר. תישבר ותתמיד. עד שתטמיע. עד שתעשה את זה בלי לחשוב. עד שזה יהפוך לטבע.
למרות שהתוכן בבלוג הזה הוא לא בדיוק יומן-רשת, אני מוצא שהמבנה אכן מעצב פעולה באיזשהו אופן, והתגובות מובילות את הפוסטים, עוזרות לי לקדמ ולמקד את הדיון.
.
אז בעקבות תהיות שעלו בתגובות לשני הפוסטים האחרונים החלטתי לכתוב משהו על מה זה בעצם מאגיה מבחינתי, ואיך היא באה לידי ביטוי בחיי היומיום. כתבתי ראשי פרקים לפוסט כבר לפני שבוע, אבל לא מצאתי פנאי לשרטט בסבלנות את הקווים שמחברים בין הנקודות. לאור זאת חשבתי לנסות לקחת את פורמט הדיון הבלוגי עוד צעד קדימה, לחסוך לכם ולי כמה מאות מילים מייגעות ולהעלות את ראשי הפרקים (כמעט) כמו שהם. אז הנה, אני מציג את הנקודות ואתן מוזמנות לחבר אותן בעצמכן, או להתוות את הקווים יחד בתגובות.
מוכנים להשתתף בניסוי? קבלו:
.
