.
.
כמו אפי פוקס, שניסח את המודעה לעיל, גם לי אין כוח לכתוב שוב (ושוב ושוב) עד כמה חוק סינון אתרי אינטרנט שעבר היום בקריאה ראשונה הוא חוק חשוך ומסוכן. מה גם שזה רק אחד בסדרה של חוקים שהוצעו או עברו לאחרונה, ששואפים להפוך את המדינה לגננת של האזרחים, או לאבא גדול וקשוח כמו האלוהים של ש"ס.
.
אבל אני לא מרגיש שאפשר לעבור על זה לסדר היום. אז רק כמה עובדות, כדי לסבר את האוזן, כמו שאומרים:
.
הולכת ונלחצת לי החוצה הבנה שאין בעצם הבדל בין קווי היסוד של החתירה למה שנקרא "הארה" ואלה של הורות בריאה.
.
בתגובה לפוסט הקודם, אסתי כתבה:
.
"יש רק שיטת חינוך אחת ויחידה בה אני דוגלת והיא דוגמא אישית. וזה הכל."
.
.
כתבתי בתגובה שכמו שהיא מציגה את זה, זה נשמע מאוד פשוט. אז למה לרוב זה כל כך קשה? ואז נזכרתי שכבר היה לנו את הוויכוח הזה, כשאני כתבתי אלפי מילים על ההיתכנות של מסעות למצבי תודעה אחרים ובחזרה, ואסתי כתבה:
.
"[...]האמת היא תמיד הרבה יותר פשוטה וגם יותר פשוט להגיע אליה. השאלה היא אם יש לאנשים את האומץ להיות פשוטים. להיות הם וזה מה שיש ואין יותר מזה."
.
זה עתה פבלשתי פוסט שכתיבתו ארכה חמש שעות, אבל אז בא דמטריוס ובישר שכריסטופר הייאט מת בגיל 65, "אחרי קרב הרואי עם מחלת הסרטן", ככתוב בידיעה. אז רצתי להביא את העותק המרופט והמתפרק של Undoing Yourself (שהיה בשְלוֹף על מדף ספרי הבישול במטבח, משום מה), ולחפש ציטוטים לזכרו של האיש שכתב את אחד הספרים שהכי השפיעו על חיי, אם לא המשפיע מכולם.
.
הדיון שהתפתח בעקבות הפוסט הקודם בסדרת "ילדים עושים באהבה או לא עושים בכלל" עורר בי הרבה מחשבות ותחושות. זה קשור כנראה גם לרגישות היתרה שלי לנושא כרגע, במסגרת ההתלבטות האינסופית לגבי בחירת הגן.
.
[הושמטה הערה סרקסטית על רמת הדרישות של אחת, ד"ס, מהעולם ובעיקר מעצמה.]
.
אז קודם כל, בעקבות התגובות של וורצל ואקס, המרמיטה הבהירה שגם מבחינתה אפשר היה לוותר על האמבטיה ולא צריך להכריח רק כי היא אמרה לי שצריך, ובכלל הגיע הזמן שאני אפסיק לעשות כל מה שהיא אומרת כמו רובוט, ואפתח קצת מחשבה עצמאית []-:
.
(סתם, השיניים של המרמיטה הרבה יותר חמודות.)
.
.
אז יצאתי פשיסט, וגם טמבל, אבל זה עוד החלק הקל. כי תגובות אחרות לפוסט הזה הבהירו והמחישו לי שוב לאיזה נושא טעון וכאוב נכנסתי, שדה מוקשים של שיפוטיות ואשמה. אין הורה בעולם שאוהב לשמוע ביקורת על הדרך שבה הוא מגדל/גידל את ילדיו, ולא משנה כמה אברור מילים (ואני לא אוהב לברור מילים). אבל ככל שהנושא הזה רגיש ומרגיז, ככה הוא נראה לי חשוב. ותמיד יש מקום לשיפור. תמיד יש מקום ליותר אהבה.
.
לפני יומיים התחלתי לכתוב עוד פוסט על הורות, בהמשך לקודם, ונתקעתי באמצע:
.
האם זה אסקפיזם לכתוב שוב על אבהות, בימים של הפרות זכויות-אדם מסיביות מכל עבר? הייתכן שבלוג המאגיה והמחאה מתברגן? הפוך, גוטה. מכל מעשי האמנות, הקסם והאקטיביזם שפתוחים בפני, שום דבר לא נראה לי מורכב, מופלא או חשוב כמו גידול דור העתיד. מה גם שזאת המוטיבציה הכי גדולה שיש לנסות לדאוג שיהיה לה עתיד ראוי למחייה. איך? בקטנה.
.
.
אז הנה עוד חופן הרהורי הורות.
.
