אלברט הופמן, מגלה הLSD, מת אתמול שבע ימים וטריפים בגיל 102
תודה על המפתח לדלתות התודעה
(סקירה על האיש ופועלו באדיבות ברכה הגולשת)
"נפלה עטרת ראשנו"
(כמו שבישר המקמפסט לחבורת פסיכונאוטים המומים אמש, בפתח המשחק שעליו עדיף לא לדבר בכלל)
מסתבר שמסתובב בבלוגספירה משחק אהבת-לינקים חדש, וקפיטן עופר הזמין אותי לכתוב פוסט פרגון. משימה קלה כביכול, מה גם שאני משתדל לפרגן גם בלי שמזמינים אותי (מה שנקרא, תרמתי במשרד). ובכל זאת חטפתי דפיקות לב כשראיתי את שמי המפורש בתחתית הפוסט, ולא רק כי זאת הפעם הראשונה שמזמינים אותי למשחק כזה (הו, איזה פיצוי על ימי חטיבת הביניים…).
והרי החדשות הטובות:
אפשר להשתנות.
.
אפשר להשתחרר מעוּלם של דפוסי חשיבה והתנהגות שירשתי מהוריי.
להתנער מהשעבוד לחרדות, לעכבות ולאשמה שהנחילו לי. לשבור את מעגל ההתקרבנות והקירבון.
.
בכל מעשה, בכל רגע ובכל נשימה.
במקרו ובמיקרו, במחשבות ובתחושות, במתוכנן ובאימפולסיבי, במושכל ובאינסטינקטיבי.
.
התברגנות – אובדן פרופורציות בשתי מערכות קצרות
.
"תגידי, את בטוחה שהמדיח עבד?"
"לא, כי יש על הכוס מין כזה…"
.
.
(פלשבק, סביבות 2002)
נוהל הכנת קפה: להוציא כפית מהכיור, לשפשף חטופות בשתי אצבעות תחת הברז, לנגב. לשפוך קפה לכוס הכי פחות מלוכלכת בסביבה.
.
אף פעם לא מצאתי נחמה באוכל של אמא שלי.
(המדהים הוא שזה עובר לדור הבא.)
ככל שהפוסט שלוף יותר מהמותן, עולים הסיכויים שהוא יפורסם בדף הראשי של נענע או יהפוך לפצצת גוגל.
.
ככל שאני חושב יותר על רעיון לפוסט, יורדים הסיכויים שאתחיל לכתוב אותו.
.
ככל שאני מתחבט יותר בניסוח של פוסט, יורדים הסיכויים שאפרסם אותו.
.
ככל שעולה מספר הלינקים שאפשר לשבץ בפוסט, יורד החשק שלי לפרסם אותו.
.
ככל שעובר הזמן מפרסום פוסט, כל פוסט, אני מרוצה ממנו פחות.
.
הבטחה או הכרזה שאכתוב על נושא כלשהו היא נשיקת המוות של הפוסט באותו נושא.
.
אם זה לא מקורי, זה לא מעניין. אותי. צר לי, חנן.
.
באינטרנט אף אחד לא יכול לשמוע אותך נושם.
.
.
