[השיר הזה פשוט מתבקש פה, אבל לא הצלחתי לאמבד. תקליקו.]
.
ושוב הוכח שאין כמו פרץ אלימות קטן כדי למשוך תשומת לב.*
.
תראו איזה גבר-גבר עשו ממני בדף הראשי של ישרא:
.
בנאנא0 הגדילו עשות וחימשו אותי כמו הייתי ריפלי היוצאת לקרב נגד האמא של הנוסע השמיני:
.
"ליברל הוא פאשיסט שעוד לא שדדו אותו." (וודי אלן)
"לאדם נתונה הזכות להרוג את אלה המאיימים על זכויות אלה." (אליסטר קראולי)
.
טוב, הפוסט הזה עלול לעלות לי בנידוי ממחנה יפי-הנפש. שיהיה. הנפש שלי יפה, אבל לא עיוורת.
אז תקופת ההרצה נגמרה, ואחרי סוכות אני עובר לארבעה ימי עבודה בשבוע, החל משמונה בבוקר.
.
Welcome to the Real World
כמו שאמר לי חאג' בטון מטריקסי כשסיפרתי לו את זה.
.
עברו עשר שנים מאז שקמתי לעבודה בבוקר, ומעולם לא לקחתי על עצמי עבודה שחייבה אותי להפעיל את הראש בשעות כאלה.
זה אומר ללכת לישון בשעות קונצנזואליות, זה אומר לייעל את זמן המחשב שלי כדי שאספיק גם לתרגם, זה אומר שיהיה לי פחות זמן לבלוג בכלל, לסוטול בפרט, ולהקלדת-קטעי-יומן-תוך-דפדוף-ביוטיוב על אחת כמה וכמה (או שמא זאת תהיה תראפיה נחמדה? נחיה ונראה).
.
זה אומר שעד שהבנתי לאן הסדרה הזאת לוקחת, היא מגיעה לסיום העונה הראשונה.
וזה אחלה מקום לעצור. מהרבה בחינות, אני מרגיש שהעבודה החדשה הזאת – להפיץ את חדוות הג'אגלינג לילדים – היא סגירת מעגל קולעת ונחיתה מוצלחת מהטיסה שאליה המראתי ביום היפוך הקיץ, 1996.
.
אחרי ששלושה סיפורים מאביב 96' צצו ועלו בזיכרוני בלי קשר (לכאורה?), הבנתי את הרמז ואני ממשיך את הסיפור אל השיא המתבקש שלו, בדילוגים מתבקשים.
(כן, לראשונה אני מסוגל להתחיל לערוך את הטקסטים האלה, לברור את הפחות-מוץ מהיותר-מוץ. ועדיין, אין לי ברירה אלא לחלק את הפרק הזה לשני חלקים, כל אחד בסביבות 2000 מילה. שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. ולא, זה לא יהיה בבחינה (; )
.
התכוונתי בכלל לכתוב על משהו אחר (איפשהו שם היתה צפויה להופיע השורה "האושר הוא החלטה"), אבל כשנכנסתי לדף העריכה ראיתי את הנושא החם של ישרא (מתיחות בין יהודים לערבים בערים מעורבות), וזה הזכיר לי תהליך מעניין שמתרחש לעיניי (או יותר נכון לאוזניי) בשנים האחרונות. אין כאן תובנה מאירת עיניים או משל פואטי, סתם אנקדוטה קטנה מאיזור הסְפר של מלחמת התרבויות, ישראל 2008.
