מצרים (וסעודיה) מול איראן (וסוריה) במאבק על הגמוניה במזרח-התיכון.*
ישראל (והחמאס) באמצע.
.
יש כאן איום, נכון, אבל גם הזדמנות פז.
"להשתלב במרחב" זאת לא מילה גסה, זה הסיכוי היחיד של ישראל לשרוד.
הגיע הזמן, באמת.
.
* ותודה לצבי בראל, צדיק בסדום שמרים את העיניים מעל השוּחה ומסתכל על התמונה הרחבה.
.
להרחבות והבהרות אתם מוזמנים לחזור לשני הפוסטים הקודמים, אם טרם קראתם.
נוסראת פאתח עלי חאן, באדיבות לאסט.פמ, מספק פס-קול הולם למצב הרוח הנוכחי שלי.
.
תקראו לי פסיכי, תקראו לי מואר. אני אכחיש הכל בכל מקרה.
אבל אני לא יכול שלא לראות את נקודות האור בחשרת עשן הקרבות.
.
ראיתי קודם חדשות בערוץ 1. ההתייחסות היחידה שהצלחתי לראות למה שקורה בעולם הערבי שמעבר לעזה – חוץ מאזכור חטוף של פגישה בין שר החוץ המצרי ועמיתו הטורקי – היתה תמונות של הפגנות נגד ישראל בעולם הערבי. התמונות האלה אמורות עלולות להטיל אימה, כמובן – הן מתחברות ישירות לתמונות הצרובות בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, בנוסח הנאומים של נאצר בקהיר לפני מלחמת ששת הימים.
.
אבל הפעם המנהיג לא עמד בראש ההפגנה בקהיר. מי שעמד מולה היו שוטרים עם קסדות ואלות שפיזרו אותה בתכליתיות.
אני לא עוקב, אני לא מעורה, אין לי כוח לפשפש במעמקי הספינים ובכלל, אני צריך לעבוד.
סתם מחשבה שעלתה לי בראש, ואני מקליד מהר לפני שאתחרט:
שמתם לב שכולם עולים לרגל אל מובארק?
ציפי לבני היתה אצלו איזה יומיים לפני הפעולה.
עכשיו אבו מאזן אצלו, זורק רמזים עזים לחמאס.
THC in, CHN out
.
פתאום זה עולה לראש.
בלי פניקה. הרי אני כבר מתורגל.
(בכל זאת עברו איזה 15 שנה מאז מזרקת הקיא ההיא, באמצע הצ'אי-שופ באוֹם-בּיץ'.)
לא לעשות תנועות פתאומיות. לא להילחם בזה.
קריסה מבוקרת.
.
יוצא מהכוך, מתנודד. שואף את הגשם.
חצי אוּטאנאסאנה על האוטו החונה.
(במנזר טיבטי זה לא היה קורה.)
.
אמרת שהגשם ישטוף ת'דמעות, אז את הקיא על אחת כמה וכמה.
ולא לשכוח לנשום.
מהאף.
עמוק.
.
(מוקדש כמובן לגשם, שהגיע בשעה טובה גם לסְפר המדבר.
אבל לאור מספר הsynchronicities שמצאתי בשיר הזה כרגע, אז על אחת כמה וכמה.)
