אנחנו ניסינו מאוד
כיסינו את כל החורבות
שינינו את שמות הרחובות
ניסינו מאוד
היסינו שמועות
כשבעצם קיווינו לשיר עם אבינו
סובב לו סובב הפינג'ן
.
.
וזה הרי כל הסיפור, לא? הקורבן הנצחי לא יכול לשמוע שגם מישהו אחר היה קורבן. זה מערער את כל עולמו. זה שומט את הלגיטימציה שלו להתעלל באחרים. ולא משנה אם זה אבינו בשמיים או אבי שבדיפרסיה.
.
רגע נדיר שבו ההגשה של ריטה לא נשמעת מוגזמת:
.
-מזמן לא כתבתי בבלוג.
.
-אין לי מה לכתוב, ויש לי דברים יותר חשובים לעשות.
.
-היי, הנושא החם: אבא. על זה בטח יש לי מה לכתוב.
.
-כן, הנה: אני הולך להיות אבא ואבא שלי לא יודע מזה.
.
זה מה שקורה כשכל מיני בוהדנות חוזרות לדגמן שבועיים אחרי הלידה, ורצות לספר לחבר'ה.
זאת התוצאה של הפיכת הגוף ה(א)נ(ו)שי למוצר-מדף, של משטר הדיכוי של הפוטושופ, של שטיפת המוח שהפכה את הבטן השטוחה לאידיאל העליון של חברת השובע, ויחי הפרדוקס ורגשות האשמה והבוהדנות שמפרסמות המבורגרים ורצות להקיא אותם בשירותים.
קשה לי להאמין
שיש אנשים
שלא חשו אף פעם
את הרפרוף המענג
של עפעפי העין השלישית.
.
בטח הרגשתם
וחשבתם שזה משהו אחר.
אולי יתוש.
.
.
ובינתיים, נראטיב השואה/תקומה
(או בשמו המלא: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ושנָפנָף החורש מצילנו מידם")
שהתחיל בחנוכה עם סיפורי שאהידים יהודים
(חנה ואחיותיה ובניה, אליעזר והגזר והפיל)
תופס תאוצה מחג לחג.
