-"אבא, איפה היית כשהעבירו את חוק המאגר הביומטרי?"
-"ניסיתי להתפרנס, מותק, לקחתי שלושה פרויקטים במקביל. היה חופש גדול. הלכנו לקרקס…"
גל מור כבר עורר אותי לרגע מחרגוני, וכמעט התכוונתי לכתוב שגם אני לא אתן להם את האצבע שלי.
עד שנזכרתי שכבר יש להם אותה. עשר שנים.
ובכל זאת, בהנחה הסבירה שהם איבדו אותה, או לא יצליחו להמיר לפורמט…
how you're gonna come?
with your hands on the screener
or on the trigger of your gun?
[פלאשבק, 1983, הבעת התעניינות מפתיעה של אבא במאורעות יומי]
- "נו, מה אמרה לך היועצת בבית-הספר?"
- "היא אמרה שיש לי חשיבה אנליטית מפותחת…"
- "חשיבה אנליטית? מה זה חשיבה אנליטית?"
- "זאת חשיבה מנתחת…"
- "חשיבה מן התחת? אתה חושב מהתחת?" [צחוק גס]
- [דמעות כבושות]
.
[קאט מהיר להווה]
לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי שהילדים שלי גדלים איתי, לא עם אבא שלי.
שהם בטוחים באהבה שלי, לא כמוני.
.
נגיד שהכי קרוב לגן עדן שהייתי יכול להגיע הלילה זה מסיבת חוף קטנה ואינטימית, לחברי ההפקה ומקורביה, אי שם בדרום…
(הכל יחסי כמובן, אבל נעזוב לרגע את גואה, או סיני.)
…ונגיד שהכי קרוב לגיהנום שהייתי יכול להגיע הלילה זה מחלקת מיון ילדים, אי שם בתל השומר…
(הכל יחסי כמובן, אבל נעזוב לרגע את המחלקה ההמטו-אנדו-אנדיו-פגועי-ראש-יש-לי-סחרחורת-רק-מלקרוא-את-השמות.)
(…תיכנס לתוך, כן זה יכול להעיר להאיר אותך… כי ככה זה)
.
לא, לא בפייסבוק, גם לא בטוויטר.
(אמנם נרשמתי לשניהם בשבועות האחרונים, אבל בזה זה נגמר.)
והסליחה עם שלושת עוקביי, וגם עם לואיז מרטינז המסתורית, שהיא בוודאי לטינית לוהטת שנדלקה על השתיקה העמוקה שלי, ובכלל לא ספאמר מיוזע עם אצבעות דביקות.
.
כמה ספאם יש בעולם, רבאק.
כמה ג'יפה אפשר לבלוע?
.
