אחת-עשרה בלילה, אחרי יום ארוך.
("אבא, כבר התחיל לעלות האור!" קובעת זוֹזוֹ המתצפתת מהחלון הדרומי; שאני לא אגיד שהיא מעירה אותי באמצע הלילה).
יום ארוך, חסר מנוח, מגעיל אפילו.
שאת המנוחה היחידה בו מצאתי בחיק המשפחה, למרבה החידוש המרענן (אצלי! אצלי! לא אצל המשפחה).
too many ppl round the interwebz make me wanna bitchslap them lately. & no football last night (again!) due to the slightest drizzle. GRRRRR
.
רבאק, איך להתאפק? "מתחשק לי להגיד שהייתי שמח אם העולם לא היה כזה, אבל יהיה זה תמים ואפילו תלוש. ומה לעשות, אני בעצם גם שותף לעולם הזה." [מקור]
.
כל מי שנקרע מבפנים ובכל זאת בוגד בכל ערך; כל מי שזורק את החיים שהוא קיבל במתנה כל ערב… סטירה בדרך. בחמלה http://bit.ly/7VsNPZ
אמא שותה המון קפה
אבא קורא המון עיתון
ולי יקנו המון בלון.
מה שהכי מרתק אותי בשיר הילדותי והפשוט-לכאורה הזה הוא שכולו בעצם בגדר פנטזיה, בחזקת פוטנציאל. השיר "נכתב" הרי בשבת בבוקר, שום דבר עוד לא קרה, אמא ואבא עוד מתעוררים עם קפה ועיתונים, אבל הילד כבר יודע שיהיה יום יפה (המון בלון!) מלא התרגשות ותוכניות:
אפשר ללכת לירקון (!), לשוט שם בסירה (!!).
אם זה לא יסתדר, אפשר לטייל עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה. או אולי לקטוף פרחים. או לפחות ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור… ואולי לרצות כבר שיגיע יום ראשון ונחזור לגן, אל החבר'ה, שיותר כיף ומעניין איתם מאשר עם אבא ואמא הכבדים האלה.
אז אחרי שבפוסט הקודם הראינו והמחשנו שערוץ הילדים משדר את המיץ של הזבל (תודה ולנסיה), אחרי שחשפנו את התוכנית העסקית שלו (תודה נדב) ואיחלנו ליוצריו שיתפלשו באשפה כמו מקקים (אהמ, מרגוליס, בוא אלי לשיחה בסוף השיעור), התיישבתי אתמול בערב לראות קצת הופ לפני הסיפור שלפני השינה.
