השיר הזה מזדמזם לי בראש מאז שקול הקמפוס השמיעו אותו באחד האמשים, והוא נראה לי הולם ללילה הארוך בשנה וגם לאווירה הקודרת של הפוסטים האחרונים. למרות הסקפטיות הראשונית, הצלחתי למרבה ההפתעה למצוא ביוטיוב את הביצוע שאני מכיר ואוהב, ועוד עם תיעוד וידיאו אותנטי.

.

אז הנה ג'ורג' האריסון מבצע עם חברים את Beware of Darkness במופע למען בנגלה-דש, מתישהו בראשית שנות השבעים, קצת אחרי שהביטלס התפרקו, כשקרישנה ישב לו חזק בלב. תקשיבו לשיר ואחרי זה נשב סביב המדורה ונעלה זיכרונות.

.

.


Watch out now, take care

Beware of the thoughts that linger

Winding up inside your head

The hopelessness around you

In the dead of night

.

Beware of sadness

It can hit you

It can hurt you

Make you sore and what is more

That is not what you are here for

.

[המילים המלאות]

.

.

הבטחתי זיכרונות סביב המדורה? אז אני רוצה לצטט כאן כלשונו משהו שכתבתי פעם על רקע השיר הזה. לפני 13 שנה, ליתר דיוק, בקיץ 1995, בדירת פליטי הודו מוזנחת ומעושנת קרוב לחוף בתל-אביב, כמה חודשים אחרי שחזרתי מגואה וחודשיים לפני שהמראתי ללונדון. אני לא מצטט כאן את הטקסט כי אני חושב שהוא יצירת מופת או מסכים איתו בהכרח כיום (שלא לדבר על הטעויות העובדתיות הגסות החל מהשורה הראשונה), אלא כי ממרחק הזמן הוא נראה כמו מעין מילים אחרונות של אליס, כשהיא כבר עם רגל אחת במחילת הארנב. ככה זה נראה:

.


מיק ג'אגר [בזזזט...] מצטרף לדואט עם ג'ורג' האריסון. שני השורדים הגדולים של הסיקסטיז, לפני כמעט רבע מאה, בקונצרט של בנגלה דש, באלף תשע מאות שבעים ואחת, שנייה אחרי סוף שנות השישים.

.

"היזהר מהחשיכה" הם שרים, בפסימיות אמיתית, בכאב. שבעים ואחת לא היתה שנה טובה לאֶלפים. ג'ניס מתה, הנדריקס מת, מוריסון מת. הביטלס התפרקו. לנון עלה על הרואין ונעלם צעק שהוא לא מאמין בביטלס. ווטרגייט הסריחה, וייטנאם המשיכה… והסיקסטיז נגמרו, החלום התפוגג.

.

ואני נזכר במאמר שקראתי לא מזמן, אצל אסי בדירה, באותו שישבת עם שיער בטלוויזיה והתפוגגות החלום הפרטית שלי, בעיתון High-Times שהוא כולו איזשהו חלום שרץ בכוח האינרציה מאז, מוּנע באותם רעיונות ואותם סמים. למאמר קראו "מי הרג את ג'ימי הנדריקס?" ולא היתה בכותרת שום מטאפורה. בגוף המאמר היתה גם תשובה – הם, הרעים, הבירוקרטים, כל אותה "מערכת" עלומה שנשכרה מהמצב הקיים ופחדה מהאמת, היופי והפשטות שהביאה המהפכה ההיפית – הם הם שהרגו את ג'ימי, ואת ג'ניס, ואת מוריסון. הם שתלו הרואין ורוע בקרב הקהילות השלוות של הייט-אשבורי. הם פחדו, הם נלחמו, והיה להם כח, והם ניצחו.

.

ומתוך המאמר בקע כל כך הרבה כאב, כזאת תחושת אבדן חריפה. מאמר מתחילת שנות התשעים, עשרים שנה אחרי, וחודו של הכאב לא הוקהה במאום.

.

זה היה כל כך יפה, הוא אומר, וכל כך נכון, קיבינימט. לא יכול להיות שזה נגמר סתם ככה, מעצמו. מישהו הרג לי את שנות השישים.

.

וגם הזקן ההוא מאנג'ונה, הכחוש, המטורף, המוטרף, גם הוא שידר את אותו כאב, כאב ששלח אותו לנדוד ברחבי העולם החומרי והרוחני והכימי והמיסטי וכל עולם שהוא. "ג'ים מוריסון היה המורה שלנו" הוא אמר, "והנדריקס היה מנגן בשבילנו". זקן פאתטי, וכל כך מלא עוצמה.

.

מה היה שם, לעזאזל?

.

אני חושב שככל שאני גדל אני מבין את התשובה לשאלה הזאת יותר. הסרטים, הספרים והכתבות, אנשים שפגשתי, סיפורים ששמעתי, התנסויות שעברתי… דברים שנותנים לי מושג, רמז, לגבי העוצמה והגודל וכמות האנשים והראשוניות והתמימות שהיו אז. אני מבין היום הרבה יותר מה הפסדתי מאשר בגיל שש-עשרה, כשראיתי לראשונה את "שיער". וככל שאני מבין יותר, אני מצטער יותר.

.

.

אוי, כמה עצב. ועל זה כבר אמר דניס הופר לג'ק באואר הצעיר, בסרט Flashback (שמבוסס על סיפור חייו של טימותי לירי ונושא את שם האוטוביוגרפיה שלו):

.

The Nineties are gonna make the Sixties look like the Fifties

.

Indeed, matey

.


.

תאגיד מרמיט מאחל לציבור לקוחותיו

סוֹלסְטִיס של צמיחה והתחדשות

.

.

אני מתכנן לחגוג הפעם מינורית, בלי אקסטזת באסים בבטן,

ולקחת מחר את הילדה לספוג קצת אנרגיית גדילה רעננה ביער

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. על קו התפר בין הארה ופרנויה (תחנות בזמן #9.2)
  2. האגדה שהיתה באמת על הקרב בשדה השעועית
  3. תחנה סופית
  4. דְהוּני בּאבּא בוער שנית
  5. מסע לילי