ככה זה עובד היום, מסתבר: להתחיל לכתוב סטטוס בפייסבוק, ולהעביר אותו לבלוג כשהוא חורג ממגבלת התווים.

תקשיבו, הפוטש כבר התבצע.
צמרת משרד המשפטים והמשטרה (בירושלים לפחות) התייצבה בגלוי לצד המתנחלים.

(שבעה עצורים, כחמישה פצועים)

.

אנשים להתעורר, הפאשיזם כבר עובר.

ושלא יעבדו עליכם עם ההצגות בוושינגטון. אחיזת עיניים והסחת דעת.

בעוד מנהיגינו "מושיטים יד לשלום" בוושינגטון, הזרוע המבצעת מאוגרפת באלימות, תוך חיבוק אמיץ עם קיצוני המתנחלים.

(ואם כבר פאשיזם, יש מיש שדואג להרחיב בהתמדה את סמכויות המשטרה: קבלו עוד שתי שלוש כותרות מזדמנות מהימים האחרונים. אל תגידו לא ידענו.)

ואם אני כבר כאן,

ובנימה אופטימית יותר,

מסר מביירות:

Related posts:

1. עת פירעון הגיעה "שמעת משהו על זה שישראל הולכת להפציץ את איראן?" שאלה המרמיטה בארוחת צהריים. היא שמעה משהו בחטף בחדשות. "אם...
2. Monday Bloody Monday כבר לפני שעתיים הבטחתי בטוויטר שאני מתנתק ועובר לבכי אנלוגי ישן וטוב, אבל רק כשפתחתי את תיבת הפוסט התחילו הדמעות...
3. ריאל פוליטיק במזרח התיכון? הייתכן? אני לא עוקב, אני לא מעורה, אין לי כוח לפשפש במעמקי הספינים ובכלל, אני צריך לעבוד. סתם מחשבה שעלתה לי...

לפני שנתיים איתרע מזלי ללמד קצת בבתי ספר יסודיים.

(למי שלא קרא אז, הדרכתי ג'אגלינג במסגרת תוכנית קרב)
בבית ספר אחד הילדים היו חצופים במיוחד, הפריעו ללא הפסקה ושמו זין על כל דבר שביקשתי מהם.
יום אחד, אחרי כמה חודשים, פקעה סבלנותי ואמרתי לאחד מהם בפשטות: שתוק.
בטון תקיף, אבל לא בצעקה.
התלמידים היו המומים לרגע, ואז התנפלו עלי:
"אתה מקלל אותו"
-לא קיללתי אותו, רק אמרתי לו לשתוק.
"דיברת אליו בצורה לא מכבדת!"
-אה, ולהפריע לי ללא הפסקה, להרוס את השיעור למרות כל הבקשות שלי, זה כבוד? כבוד למורה? כבוד לתלמידים האחרים?

זה השתיק אותם קצת. הם נראו ממש מופתעים. נראה לי שאף אחד לא טרח אף פעם להאיר את עיניהם שמלבד זכויות התלמיד יש לו גם חובות. אחריות, מה שנקרא.

בבית ספר אחר, אחרי שהפרדתי בין שני תלמידים שהלכו מכות רצח בהפסקה, באו אלי מורים והציעו לי בלחש לא לגעת בתלמידים יותר, כדי שלא יהיו תלונות שאני "אלים" כלפיהם.

אלה רק שני סיפורים מתוך רבים, מדגם אקראי ומייצג. באמצע שנת הלימודים פרשתי. לא יכולתי לשאת את ההתמודדות עם כל האומללות והאלימות. לא היו לי כלים לזה, לא היתה לי אפשרות פיזית לתת למופרעים את תשומת הלב שהם דרשו באלימות, ובמקביל להעביר שיעור לכולם.

זה, אם לא ידעתם, האקלים שבו המורים אמורים לחנך את ילדינו. בידיים כבולות, כורעים תחת העומס, מטפלים בכפפות של משי בערסים אלימים ששמים זין על הזולת בגיבוי מלא של הוריהם.

אלה פניה של החברה הישראלית, בהווה ולמרבה הצער גם בעתיד: שלטון האגואיזם, עידן הילד המפונק, אנשים שנלחמים בחירוף נפש על ה"זכויות" של עצמם ולא מקדישים שמץ של מחשבה לזכויות של האחרים סביבם.
(יש לציין, למען ההגינות, שהיה עוד בית ספר שבו זה היה אחרת, איכשהו.)
מה הפלא שמי שמחנך את ילדיו להתחשבות ולאחריות מרגיש פראייר? החברה הישראלית זקוקה נואשות לקצת יותר פראייריוּת, אבל בינתיים הפראיירים שיושבים בשקט ועושים מה שהמורה מבקש מוצאים את עצמם מחכים חצי שיעור שהמורה יגמור להתעסק עם המופרעים.

אז מה למדת בבית הספר היום, ילדי?

שהאלימות משתלמת.

(גולמי, אחושרמוטה גולמי, אבל צריך לשבור איכשהו את השתיקה שנפלה על הבלוג הזה.)

(ושלום בוגוסלבסקי מחדד ומעמיק בפוסט שקולע בדיוק לכוונתי.)

Related posts:

1. מלשנית מדגדג לי באצבעות לעשות עוד מיקס (הקונספט: חייזרים), אבל הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר איזה שבועיים, וממשיך עדיין לבעבע, כך...
2. פוסט רסס כל מיני רסיסי פסקאות עברו לי בראש במהלך הסופ"ש הארוך של יום העצמאות, אבל רק אחת התמידה עד עכשיו, אז...
3. במקום שבו לא מכבדים רצונות של ילדים, לא יכבדו גם רצונות של מבוגרים התלבטתי אם לכתוב עוד פוסט על סמים או עוד פוסט על קראולי, אבל אז באה ריקי כהן וכתבה מה...

כי פתאום מתגנבת ועולה ההרגשה שכל ההתגייסות הזאת היא בסך הכל עוד סיבוב של הגלגל, עוד שמן על מדורת ההבלים.

הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה

הצולעת הזכירה לי את השיר הזה יום אחרי פרסום הפוסט הראשון בסדרה. בארבעת החודשים שעברו מאז ניסיתי לרכז עוד חומרים של ע. הלל לפוסט הזה, אבל נתקלתי בקשיים כי זוֹזוֹ לא מתלהבת במיוחד מהשירים שלו. לשמחתי, היא כן חולקת איתי את האהבה לדודי שמחה, גיבור נעוריי, שהיה מבולבל כשיובל עוד היה בשא"ש.

בכלל, נראה שע. הלל אהב אפופים, או ליימעכים כמו שהם בטח נקראו בזמנו. אפשר לראות את זה באחד השירים הכי ידועים שלו, שקיבל פרשנות אקטואלית מצמררת בביצוע הזה:

ובנימה קלילה יותר:

נפגשו בטח ואולי

אמר בטח: הַי!

ואולי אמר: הַי-הַי!

יעל סלע כתבה לא מזמן פוסט לכבוד הוצאה מחודשת של יוסי-ילד-שלי-מוצלח, ובו היא מצטטת את מזבוב ועד פיל, מלנקקת לקריאה נוספת, וכותבת:

ציפיתי לעוד ספר ילדים חביב אך מרדים-מבוגרים. פתחתי, התחלתי לקרוא, והתחלתי לצחוק. משחקי המילים, החריזה השנונה והרמיזות, שלל הקריצות למבוגרים, לביטויים כבולים וכדומה, ממקמים את ע' הלל בשורה אחת עם טיפוסים כמו לואיס קרול, מאיר שלו ויוצרי "שרק".¹

רוח הנונסנס הפרועה שורה על רוב שירי הילדים של ע., שכוללים משחקי מצלול מתנגנים וניסויים נועזים (בטח לזמנו) בעברית גמישה. הנה, למשל, משהו שהיה יכול אולי להיכנס לשער האחורי של עוזי וייל:

מעשה נסים

-כיצד חצה משה את הים?

-זה מה שמשה שואל את עצמו כל הזמן.

.

-ולמה עמדה השמש בגבעון?

-כי הירח לא זז מעמק איילון.

.

-ואיך הכה דוד את גולית?

-קצת מהצד.

אבל מעל ומעבר לכל הנונסנס והקריצות התרבותיות, לטעמי ע. הלל מגיע לשיאו כשהוא מתבונן בטבע. השירים שלו מלאים חיות וצמחים, מזברה ועד בולבול-למה-ככה. מוטיב חוזר בשירים הוא החיפוש של החיות אחר מקומן "הנכון" או ההוגן, חיפוש שמסתיים תמיד בנקודת ההתחלה. כך בשיר מזבוב ועד פיל המגולל את המשל הידוע על הזבוב שלא היה מרוצה מזבוביותו, ועבר את כל מעגל הבריאה עד הפיל כדי לגלות שבעצם הוא כן רוצה להיות זבוב. שלא לדבר על מעשה בחתוליים, שבו החתול השחור והחתול הלבן מתקנאים זה בזה ומחליפים צבעים סימולטנית.² והמסקנה? מזל שאני – אני (ולא גוזל דוקרני!).

אצה אצה

-מה את אצה אצה?

-אני לביצה אצה, ואתה,

מה אתה מקרטע, צפרדע?

-אנ'לא יודע.

ע. הלל לא מפחד מאי-הידיעה, ולא מתיימר להציע תשובות, בניגוד למאלפי ילדים דכאנים כמו מרים ילן שטקליס או לאינדוקטרינטורים ציונים מסוגה של נעמי שמר.³ הוא לא מפחד להשאיר קצוות פתוחים, לערער על קשרי הסיבתיות המקובלים ולרמוז שיש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע. הייתי יכול להמשיך לעבור על שיריו ולהציע פרשנות זנית, אבל תוך כדי כתיבת הפוסט החלטתי להרחיב את ה"תחקיר" בקריאת הערך על ע. בוויקיפדיה, וגיליתי שתי עובדות מעניינות:

א. הוא היה גנן (ואף אדריכל נוף), וזה כמובן הולך טוב עם זען.

ב. הוא כתב גם שירים למבוגרים. את הניתוח של יצירתו אשאיר לכם לקרוא לבד, ואסתפק בציטוט שממחיש יותר מאלף מילות פרשנות שאכן, הבחור היה עמוק בזען, גם אם הוא עצמו לא היה משתמש במילה הזאת:

הִרְגַּשְׁתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים שֶׁמִּישֶהוּ מְחַיֵּךְ אֵלַי.
אֶפְשָׁר שֶׁהָיִיתִי אֲנִי זֶה וְאֶפְשָׁר זֶה הָעוֹלָם,
וְאֶפְשָׁר שֶׁנִּתְעַרְבַּבְנוּ שְׁנֵינוּ.

הו, איזה כיף, פוסט של מרמיט בלי אף מילה על פוליטיקה ושוועת העולם וכל הבאסה הזאת.

נראה לכם?

אז קבלו את הטריגר שהושיב אותי סופסוף לכתוב את הפוסט הזה.

ביום ראשון, בזפזפי מול טלוויזיה שאין בה מה לראות, נפלתי לכמה דקות על ערוץ 1 ששידר את "הסיפור האמיתי" על עמוס עוז. ראו שם את עמוס עוז יושב מול מה שנראה כמו קהל של שבתרבות באיזושהי רשות מקומית, ומסביר להם בכריזמתו המתנופפת ש"הפוסט-ציונים – שהם למעשה אנטי-ציונים – רוחשים סלידה עזה לכל מה שקשור לישראל."

וכדי שלא יהיו אי הבנות, איש הרוח הוורבלי מרחיב ומפרט: "לא רק הכיבוש, לא רק הנישול, לא רק העוולות – הם סולדים מכל מה שיש לו איזשהו קשר להוויה הישראלית".

שני ביטויי קוד משמשים להבעת הסלידה הזאת: הראשון הוא "במדינה מתוקנת", והשני הוא "מדינת עולם שלישי".

(ע. עוז, שם)

וזה מעניין, כי את הביטוי "במדינה מתוקנת" ראיתי לאחרונה בדף הפייסבוק הרוחש של קמפיין "לא נסתום את הפה" (הקשר לנטולי פייסבוק). המשפט המלא, אגב, היה "במדינה מתוקנת כבר היו תולים את כולכם מזמן, בוגדים." כמו שאפשר לנחש מהניסוח, התגובה הזאת נכתבה דווקא על ידי טרול ציוני נלהב.

ולגבי הביטוי "מדינת עולם שלישי", לא נותר לי אלא להגיד שאם כל מי שאומר אותו היה אכן פוסט-ציוני, חד"ש ובל"ד כבר היו מחלקות ביניהן את משרדי הממשלה.

אז אני רוצה לחרוג לרגע מהנימה הממלכתית שהבלוג הזה לבש לאחרונה ולהגיד לעמוס עוז בעברית צחה ושורשית: לך תזדיין. או לפחות לך לעוד סיבוב "פה ושם בארץ ישראל" ותריח את הוורדים, וגם את הביוב ברחובות. הניסיון שלך ושל צאן מרעיתך להחזיק במקל משני הקצוות הביא עלינו ארגוני "שמאל" כמו "עתיד כחול-לבן" שכל ההצדקה לקיומם מתבססת על האיום הדמוגרפי. ומדינה שבה הדמוגרפיה נתפסת כאיום היא לא מדינה דמוקרטית. לא באמת.

כן, עמוס, אני פוסט-ציוני. מבחינתי מדינת ישראל היא לא משאת נפש אלא, בפשטות, מקום הולדתי. לא מקובלת עלי היהירות האדנותית שבה אתה מתיימר לקבוע עבורי את מידת הזיקה שלי לארץ הזאת, לנופיה ולאנשיה ולשפתה. ואפרופו שפתה, צריך לראות את המורה לספרות מאל-עראקיב מדקלם את "לא זכיתי באור מן ההפקר" על הריסות ביתו (בכתבת הווידיאו המפליאה באנושיותה שבתחתית הכתבה הזאת) כדי להבין שהשפה הישראלית היא כבר לא השפה היהודית בלבד.

אוהב את הארץ, לא אוהב את המדינה. המדינה, ולא משנה איזו, היא הרי הכנופיה החזקה מכל. (זה בולט במיוחד, דרך אגב, במדינה שהפריטה את עצמה לדעת, כאשר אפשר לראות גם בעין בלתי מזוינת את ניגוד האינטרסים בין הרשויות והציבור.) אם זה מנחם אותך, עמוס, מצאתי את עצמי מפגין נגד הממשלה⁴ גם כשהייתי באנגליה. כי עוול זה עוול, ולא משנה איזה דגל מתנופף מעליו, או איזו בלורית.

אוהב את הארץ, אוהב את האנשים. גם את אלה ששבויים בתודעה כוזבת, גם את אלה שנשטף להם המוח ואלה שהמוח שלהם עדיין נקי-כמו-חדש מחוסר שימוש, גם את אלה שנקרעים מבפנים ובכל זאת בוגדים בכל ערך. אוהב אפילו אותך, עמוס, למרות שאתה כזה מעצבן.

I've seen the nations rise and fall

I've heard their stories, heard them all

But Love's the only engine of survival

[ככה זה אצלנו בסמול הפוסט-ציוני. מערבבים השפעות תרבותיות]

תישן, ילד, תישן

במסורת הסדרה, וברוח ישראל סבא וההתרפקות על ילדות-ישראלית-לפני-שזה-היה-שם-של-ערוץ-בטלוויזיה השורה על הפוסט, זה השלב שבו אתם מוזמנים להמליץ בתגובות על שירי וסיפורי ילדים עבריים שמתאימים להגדרה הרופפת והכוללנית של רוח הזען, כמו שניסחתי אותה בפוסט הפתיחה של סדרת הדגל המפוארת הזאת:

המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.

בין המשתתפים תוגרל אהבת חינם.

.

-מה אתה מתנשא, תרנגול?

-אני בלול הכי-הכי גדול!

-ואתה – מה?

-ממני אין לחשוש:

אני פשוש

(ע. הלל, אני פשוש, והשורה האחרונה מופיעה במקור בפונט קטן, כיאה.)

1. אני אישית, בתור המרמיט, חשבתי על דוקטור סוס
2. יין-יאנג, או מה?
3. שבסוף כל שיר שלהם מסתתר דוד גיבור אשר על המשמרת, או לחילופין ציוני נלהב עם טורייה שלהוט להותיר טביעת רגל אקולוגית גדולה.
4. או הG8

Related posts:

1. ג'ון דוליטל, בודהיסאטווה [סיפורי זן לילדים #2] הפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר יותר משנה, והיה בעצם מקור ההשראה לסדרה כולה. אבל תמיד היו דברים בוערים יותר...
2. הטאו של דיסני [סיפורי זן לילדים #1] הזען כמו שסיפרתי אותו לבִתי הסדרה הזאת מתבשלת אצלי כבר המון זמן, מתרחבת ומתעבה, אבל ברוח הזען היא חיכתה בסבלנות...
3. רק שבוע אחד בחינוך הממלכתי… …ופתאום כשהיא מציירת איתי, היא לא מסתפקת בלקשקש בחופשיות, אלא מחלקת לי הוראות. תצייר את זה, ואת זה, וככה, וככה....

הפוסט הזה יושב לי בראש כבר כמה ימים. כולי תקווה שחילופי הירי בגבולות בימים האחרונים לא יגררו את כולנו לשדות האדומים ויהפכו אותו ללא-רלוונטי.

בהפגנה הגדולה למען דהמש, כשצעדנו בין שיכוני הרכבת העגומים לאורך רחוב הרצל ברמלה, בין שלטי פרסום של "גינדי סיטי – העיר הפרטית שלך", יצאו שתיים מתושבות השיכונים האלה להביע את התנגדותן הקולנית להפגנה. כשעברתי על ידן הספקתי לשמוע אחת מהן אומרת לתושב דהמש שהתווכח איתה: "אני רואה אתכם נוסעים פה בג'יפים של חצי מיליון שקל; לנו אין כסף למכוניות כאלה." לשמחתי, אפשר לראות קטע מהופעת האורח שלהן בכתבה של הטלוויזיה החברתית על ההפגנה, והלינק הזה יוביל אתכם ישר לרגע המדויק.

הרגע הזה היה בשבילי אחד הרגעים הכי משמעותיים בכל האירוע ההוא, כי הוא המחיש לי במדויק את התודעה הכוזבת ששוררת בארץ הזאת. המנושלים והדפוקים מפולגים לשבטים עוינים, שנלחמים אלה באלה במקום לאחד כוחות מול המנשלים. את המנשלים לא תראו הרי ברחובות רמלה. הם יושבים במגדלי הפאר שלהם, גוזרים קופון על חשבון המעמדות הנמוכים יותר – גם מעמד הביניים, כלומר אתם ואני – ומלבים את השנאה כדי להמשיך להרוויח בלי הפרעה. הפרד-ומשול קלאסי, וסליחה שאני חוזר שוב על האלף-בית של המרקסיזם.

(אחת הדוגמאות הבולטות לזה בתקשורת האינטרנטית כיום היא שובל הטוקבקים מתחת לכל כתבה על אדם שסרח, או פשע, או סתם עשה שגיאה כואבת – טוקבקים שמכפישים את כל המגזר שאליו משתייך (או נתפס כמשתייך) אותו אדם, ולא משנה אם הוא חרדי, מתנחל, מזרחי, ערבי, או תל אביבי. זה כבר מזמן לא רק עניין של יהודים מול ערבים:¹ החברה הישראלית מפוצלת להמוני שבטים עוינים, שמתפצלים עוד ועוד ועוינים יותר ויותר את כל מי שהוא לא הם.)

מה שמביא אותי לחדשות הטובות: ביום ראשון התקיים בבית שאן כנס פעילים למען תושבים בעיר שפונו מבתיהם על ידי חברת עמידר. הסיפור מאחורי הפינוי הזה כולל בין השאר תרגיל שפל של ביבי שביטל את חוק הדיור הציבורי (שהתיר לדיירי הדיור הציבורי לקנות את דירותיהם במקום לשלם שכירות) בעזרת סעיף שהוסתר אי שם בחוק ההסדרים עוקף הדמוקרטיה. ככה זה תמיד עם הסיפורים האלה, עוול שכרוך בעוול ועוד עוול, והכל בחסות ה"חוק" שמשתנה בהתאם לצרכיהם של אלה שמרוויחים מחוסר השוויון, ועל כן מקפידים לשמר אותו.

נו, אז איפה החדשות הטובות? בזה שבכנס הזה השתתפו פעילים משייח ג'ראח, התקווה המתעוררת של השמאל הישראלי. זה לא חדש, כמובן. בניגוד להשמצות הטוקבקיסטיות הרווחות, השמאל הרדיקלי דואג גם ליהודים, לא רק לערבים. החידוש פה הוא ששיתוף הפעולה הזה נולד ביוזמתה של תושבת בית שאן, שאף באה להפגנה בשייח ג'ראח לפני שבועיים לשטוח את מצוקתה.

ברית המנושלים הזאת היא לדעתי התקווה היחידה של המחנה ההומניסטי בישראל. בכך אני חולק על עמיתיי המכובדים יוסי גורביץ ואיתמר שלתיאל, שטענו לא מזמן שאם מרצ חפצת חיים עליה להפנות את גבה לתושבי עיירות הפיתוח שלא יצביעו עבורה בכל מקרה, ולהתמקד בפלסטינים. כל עוד הסיפור הפלסטיני יסופר במבודד, במנותק מפירמידת הניצול והגזל שמעשירה 18 משפחות וכמה מקורבים על חשבון הרוב הגדול – שכולל את מנושלי עמידר, אבל גם את המורים חסרי הזכויות של תוכנית קרב ואת ההייטקיסטים שכבולים לחוזים אישיים לפי גחמת לבו של המעסיק – כל עוד השמאל ימשיך להתמקד בפריזמה הצרה של ה"כיבוש", כאילו הוא חזות הכל ופתרונו יביא אותנו אל המנוחה והנחלה, הוא יישאר מאחורי ההתרחשויות, מנותק ושנוא בשאר השבטים.

אי אפשר לשנוא את המנושלים על כך שהם תקועים בתודעה הכוזבת שלהם, אפילו לא להאשים אותם. חייבים להבין שהתודעה הכוזבת היא המצב הטבעי, האינרטי, של הנפש השבויה. מי שירצה לפעול רק עם אנשים שהשתחררו מכל ההתניות שלהם יישאר רק עם עצמו, וגם זה בקושי. זה לא אומר שחייבים להסכין עם האינרציה הזאת ולקבל אותה כגזרת גורל. אבל את השינוי אי אפשר להביא בהתנצחות ובהדרה, אלא בפעילות משותפת ונטרול סבלני של המנגנונים שמשאירים את הדפוקים דפוקים, ומלאי שנאה.

לא רק בשייח ג'ראח, לא רק בבית שאן. אולי אני משליך מהתקוות שלי על המציאות, אבל אני מקבל את ההרגשה שהרחוב מתעורר, סוער, כמעט בוער. כמעט בכל יום יש אירוע כזה או אחר, בהשתתפות אנשים מכל מיני מגזרים שלא מוכנים לשתוק יותר.

בשלישי שעבר ארגנה הסנגהה "שלי", דהרמה אקטיביסטית בישראל, מפגש באל-וואלאג'ה – כפר בפאתי ירושלים שחומת ההפרדה אמורה להקיף אותו כליל. המפגש כלל מדיטציה משותפת וצפייה בסרט בודרוס, המתאר את הצלחת המאבק הלא-אלים שניהלו תושבי הכפר בעל אותו שם נגד תוואי הגדר. כמאתיים איש השתתפו, ולפי כל הדיווחים היה מרגש מאוד.

בחמישי צעד מצעד הגאווה בירושלים, לציון שנה לטבח בבר-נוער, והגיע עד הכנסת תחת הססמה הגורפת שוויון עכשיו.

בשבת נסעו מאות אנשים לעבוד בשמש הקופחת בהקמה מחדש של הכפר הבדואי אל-עראקיב, שנהרס כולו על ידי הרשויות כדי לפנות מקום ליער ציוני גאה.

ביום ראשון, כאמור, בית שאן.

ויש עוד, עוד הרבה. אם גם אתם רוצים להשתתף ותוהים איך ואיפה ומתי, תוכלו להיעזר באתר חדש בשם הומניסטי שמרכז את המידע על כל הפעילויות האלה.

אני, יש לציין, לא הייתי באף אחד מהאירועים שהוזכרו לעיל. הנסיבות² אילצו אותי להשקיע את מאמציי בחיזוק האמצע שלי, בייצוב הבית, לפני שאוכל לצאת לפעול שוב בעולם. כי תיקון עולם צריך להיעשות כחלק מהחיים, ולא כתחליף להם. וזה קצת דבילי לפעול "למען עתיד ילדיי" על חשבון ההווה שלהם.

אף על פי כן ועם כל זאת, ביום שישי המרמיטה ואני יוצאים שוב לרחובות (אחרי שהדייטים הראשונים שלנו כללו את רייב נגד הכיבוש בחוות השקמים והפגנה נגד הפלישה האמריקאית השנייה לעיראק), והפעם עם הילדים. בתוכנית: יום כיף וגלידה בתל אביב, וצעדה בשדרות רוטשילד במסגרת יום הסולידריות הארצי עם שייח ג'ראח, במלאות שנה לפינוי המשפחות הראשונות מבתיהן, שיכלול הפגנות בכל רחבי הארץ. מבחינתי, לפחות, לא מדובר רק במקרה הספציפי של שייח ג'ראח אלא בהפגנה בעד זכותם של כל תושבי הארץ הזאת לחיות בשלום, בשוויון וברווחה. בואו בהמוניכם, כי את מה שלא נצעק אף אחד לא יגיד.

מחר

כשיאיר האור

בתוך היער האפל

יבוא פנתר שחור

ויטרוף את החתול3

שאכל כמו חזיר

וטיפה שמנת לא השאיר

Download audio file (black-panther.mp3)

מוקדש לראובן אברג'יל

1. או סחים מול היפסטרים
2. פעם הייתי ממלא פוסטים שלמים על ה"נסיבות" האלה, אבל הקוראים המתמידים בטח שמו לב שהוצאתי כמעט לגמרי את עצמי מהבלוג הזה. מכל מיני סיבות שלא אפרט כרגע. ובכל מקרה, הכוונה המקורית של הבלוג הזה לא היתה לדבר על עצמי; אפשר לראות בפוסטים האישיים שפרסמתי את שלב האקספוזיציה, אם תרצו.
3. בלוג זה אינו קורא לטריפת חתולים, אלא רק במובן המטפורי

Related posts:

1. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...
2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות. בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש...
3. דהמש עומד איתן. עדיין נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים? אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות...

יונתן שפירא זומן לשיחה ידידותית בשב"כ. אסף קינצר פרסם את הדיווח שלו בפייסבוק. מאחר שפייסבוק הוא אתר שמעוניין יותר בחברויות מאשר בזרימה חופשית של מידע, התקבלו תלונות מאנשים שלא הצליחו להיכנס ללינק.

כשירות לציבור, אני מעתיק לפה את הדיווח של יונתן בשלמותו. לא נגענו, כמו שאומרים.

יונתן שפירא מדווח:

.
זומנתי אתמול לשיחה בשב"כ
אתמול כאמור צלצלה אלי רונה מהשב"כ ובקשה שאבוא לדבר איתה בסניף המשטרה ברחוב דיזינגוף
בטלפון היא סרבה להגיד לי במה העניין והבהירה שלא הולכים לעצור אותי ושזו שיחת הכרות או שיחה ידידותית..
בשעה חמש הגעתי למשטרת דיזינגוף ונשלחתי לקומה השניה בבנין האחורי ושם חיכה לי בחור שהציג את עצמו כמאבטח של רונה.
נלקחתי לחדר כלשהו ועברתי בדיקה גופנית די אינטימית לוודא שלא הרכבתי שום אמצעי הקלטה על אחד מאשכי.
לאחר שנמצאתי נקי הוכנסתי לחדר בו ישבה רונה, בחורה נאה נראית ממוצא תימני בשנות השלושים המוקדמות.

רונה אמרה שהיא יודעת שאני פעיל בי די אס¹ והטלת חרם כללי על מדינת ישראל ורצתה לדעת מה עוד אני עושה במסגרת הפעילות הזו
אמרתי שהכל ידוע ומפורסם באינטרנט ובתקשורת שאין לי מה להוסיף ושאני לא מתכוון לדבר על זה איתה.
רונה הדגישה שיש בכנסת חוק בתהליך חקיקה ושיתכן מאוד שבקרוב הפעילות שלי תהיה לא חוקית.
היא המשיכה וניסתה לגרור אותי לדיון פוליטי ושאלה אם אני יודע שהבי די אס זה בכלל ארגון פלסטיני.

רונה העלתה את נושא הגרפיטי בוורשה ורצתה לדעת אם זו הייתה יוזמה פרטית שלי או שזה גם חלק מהבי די אס
ואם אני מבין שחציתי קו ושפגעתי ברגשות של הרבה אנשים (וכנראה גם ברגשות של השב"כ..)
שוב הצעתי לה להקשיב לראיונות ולקרוא כתבות שהתפרסמו בנושא
היא אמרה שהיא כבר הקשיבה וקראה אבל רוצה לדעת עוד.
אמרתי שאני אשמח לתת הרצאה בנושא לכל מי שרוצה ובצורה ציבורית ופתוחה אבל לא במסגרת חקירת שב"כ

חוץ מנושא הבי די אס רונה שאלה אם אני יודע שההפגנות בבלעין ונעלין אינן חוקיות
ושהאזור סגור לישראלים ובינלאומיים כל יום שישי משמונה עד שמונה.
היא דברה באריכות על איך מרגישים החיילים בהפגנות האלה ושזה מעצבן אותם כשאני מדבר אליהם וגם עונה להם.
רונה ספרה שגם היא הייתה שם בעבר וחטפה אבנים ושזה נורא לא נעים ושההמצאות של ישראלים בהפגנות מלבה את האלימות של הפלסטינים ושאני צריך לחשוב איך מרגישים החיילים המיסכנים
ושכל מה שהיא מנסה לעשות זה לטובת המדינה ומהרצון שלה להגן על האנשים שחיים פה.
עניתי שגם כל מה שאני עושה בה מהרצון שלי להגן על האנשים שחיים פה
והתעניינתי מאיפה יש לה את כל המידע על הפעילות שלי ושאלתי אם הם גם מאזינים לי לטלפון.
היא אמרה שהיא לא יכולה לענות אבל באופן כללי לשב"כ יש דברים יותר חשובים לעשות
אז שאלתי אותה מה אני עושה פה ולמה הוזמנתי לסוג של חקירה פוליטית אם יש להם דברים יותר חשובים לעשות.
חזרתי ושאלתי אם מאזינים לשיחות שלי ורונה אמרה שהיא לא יכולה לענות.

היא בקשה מאוד שלא אפרסם את פרטי השיחה בנינו כי היא לא טיפוס שרוצה פרסום…
בתגובה אמרתי שבתור מי שמחוייב למאבק הלא אלים בכיבוש אני אדבר ואפרסם כל דבר כולל כל פרטי השיחה הזו ושיחות אחרות אם יהיו בעתיד.
את כל השחה תעדתי על פיסת נייר עד שרונה התחילה לדבר על אותה חתיכת נייר ועל מה שאני רושם בה
בסוף היא אף החרימה את פיסת הנייר המסוכנת שבידי בטענה שאסור היה לי להכניס אמצעי הקלטה ושזה לא חוקי.
למזלי זכרתי את רוב השיחה ורונה עדין לא החרימה לי את הזיכרון.
אולי בפגישתנו הבאה

זהו, היו אולי עוד כמה דברים שהיא אמרה אבל זה היה העיקר.
מבחינתי אני מבין שמה שמעניין אותם זה העיסוק שלנו בבי די אס
ושהם אולי אפילו מנסים להכין תיקים שיהיו מוכנים מראש לרגע שבו יתקבל החוק החדש.

להתראות

יונתן

ואם כבר אני פה, אני מקדיש את הקליפ הזה ליונתן, ולכל מי שיכול להשתלב במכונה אבל בחר לצאת נגדה:

(Flobots – Handlebars)

1. BDS – ההתארגנות הקוראת לחרם על ישראל.

Related posts:

1. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת? יום ראשון, שבוע חדש. הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים...
2. מי רוצה למות ולהמית בשירות ארצות הברית? לכל מי שעוד חושב שההתמצבות של ישראל כמוצב קדמי של האימפריה טובה לישראלים, יוסי גורביץ' בפוסט נוקב וחשוב סוקר...
3. תשובה לחנה בית הלחמי על צינזור פורנו באינטרנט יוסי בן טוב פרסם בבלוג שלו פוסט נוקב שקורא לעמוס שוקן להפסיק לפרסם מודעות זנות. הגעתי אליו דרך ולווט, שכותבת...

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

ספר – לקסיקון השדים

אני לא נוהג לספר כאן על כל ספר שאני מתרגם, מה גם שחלקם מחורבנים לגמרי, כמו שיודע כל מי שעקב אחרי הקיטורים שלי בטוויטר על שיבוט-דן-בראון. אבל מדי פעם מזדמן לי לעבוד על יצירת מופת, וחשוב לי שהספר הזה לא ילך לאיבוד במבול הספרים החדשים שיוצאים לאור בעברית בקצב מסחרר.

הספר הזה, ספר הבכורה של סופרת אירית צעירה בשם שרה ריס ברנן, הוא ספר פנטזיה שמוגדר "לנוער", אבל אני ממליץ עליו בחום גם למבוגרים חובבי הז'אנר. הוא כתוב בצורה קולחת ונטולת קלישאות, לוקח מוטיבים לעוסים ורוקח מהם תבשיל חדש ומהנה: קצבי, מותח לאללה, מצחיק ונוגע ללב לסירוגין, ואפילו מעורר מחשבה. ולראיה: הוא כבר סיפק לי השראה לפוסט פעם. הטוויסט בסיום שלו הותיר אותי פעור פה, ושורות הסיום ממש נגעו ללבי, שזה הישג לא מבוטל כשמדובר בעבודה. אני ממליץ עליו בעיקר כי הוא ראוי לזה, אבל גם כי אם הוא יצליח זה יגדיל את הסיכויים שהוצאת ידיעות תחליט לתרגם את ההמשכים שלו, מה שיתרום להנאה שלי מהעבודה ומהחיים בכלל.

לקריאת הפרק הראשון

חוות דעת נלהבת בפורום הארי פוטר

סדנה – דהרמה ואקטיביזם

כתבתי פה באריכות על ריטריט הדהרמה האקטיביסטית שהשתתפתי בו לפני חודשיים. בקרוב (5-7 באוגוסט) תתקיים עוד סדנה באותה רוח, הפעם באורך חמשוש בלבד. הרעיון הוא לבדוק יחד איך אפשר לחבר את התובנות הבודהיסטיות על שורשי הסבל לעשייה בעולם האמיתי, לחפש רוחניות אחרת שאינה מתנתקת או מסתפקת בטיהור פנימי אלא שואפת להפיץ אדוות של שינוי ותיקון גם בחוץ, בעולם התופעות. אפשר לקרוא עוד על הסדנה בבלוג החדש של דהרמה אקטיביסטית בישראל ובדף האירוע בפייסבוק. המטרה היא לחפש ולברר את החיבור שבין העשייה הפנימית והחיצונית, כך שקהל היעד יכול לכלול רוחניים בלי ניסיון באקטיביזם, כמו גם אקטיביסטים בלי ניסיון ברוחניות. או במילים אחרות: לא נדרש ניסיון קודם, רק זיקה לאחד התחומים (או לשניהם, כמובן), ומומלץ גם ראש פתוח ולב פתוח.

.

.

אוף נו, אני די משוכנע שפעם ידעתי לכתוב הרבה יותר קולח מזה.

ונסיים במילותיו האלמותיות של רינגו סטאר:

I've got blisters on my fingers!

Related posts:

1. איפה הייתי ומה עשיתי כשלא כתבתי את כל מה שרציתי (…תיכנס לתוך, כן זה יכול להעיר להאיר אותך… כי ככה זה) . לא, לא בפייסבוק, גם לא בטוויטר. (אמנם...
2. ככל שהשתיקה מתארכת, קשה יותר לשבור אותה שלושה שבועות ופוסט אין. מפאת קוצר בזמן (כי יש לי משפחה לפרנס), היעדר כוחות (כי יש לי משפחה לפרנס ואני...
3. למדוט עם דמעות בעיניים החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה. את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק...

נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?

אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.

אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

שוויון זכויות, לא פחות

לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה

כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.

גם אני צעדתי עם שלט, אבל ההתרגשות למראה האירוע המאגי התקשתה לגבור על הציניות. הייתי כבר ביותר מדי אירועים שבהם הרגשתי שהנה-הנה, אנחנו עושים את זה, רק כדי שתקוותיי יתנפצו על קרקע המציאות הנבזית.

בערב התכנסנו בכפר לערב ההופעות המובטח. אחלה הפקה הרימו שם. את הערב פתחה תזמורת ערבית מסורתית מרובת נגנים. בהמשך הופיעו סיסטם עאלי שבונים את הבית מחדש בעברית, ערבית, רוסית וקצת אנגלית. אחריהם עלו תות ארד מהגולן שנתנו בראש עם רגאיי מדליק בערבית. הקהל רקד בטירוף. תאמר נפאר ולהקתו DAM חתמו את האירוע בהיפ-הופ מהוקצע, אפל ומחויך בו זמנית. לא נותר לי אלא להתבאס מעצמי שוב על אי ידיעת הערבית שלי.

מדהים איך מקום כל כך דיסטופי יכול להפיק מעצמו אנרגיות כל כך אוטופיסטיות. כמה כוח ואופטימיות יש בהם, בתושבי דהמש ובאנשים שהצטרפו למאבק – מקומיים ומזדהים מבחוץ, יהודים וערבים, ולך תדע מי זה מי כשכולם רוקדים יחד, מוחאים כפיים ושרים. ועדיין, התחושה שלי (ולא רק שלי) היתה שבקרוב נוזעק לדהמש כדי לעצור בגופנו את הבולדוזרים.

אז לא. בהבלחה נדירה של שכל ישר, שבאקלים הפוליטי הנוכחי אי אפשר שלא לייחס אותה לכוחות כישוף, השופטת שדנה הבוקר בערעור של תושבי דהמש על צווי ההריסה החליטה לתת להם ארכה נוספת.
על פי דיווחים לא מוסמכים מהשטח, הדיון נדחה לאוקטובר, על מנת לבחון תקדימים משפטיים להפשרת בתים לא מוכרים. השופטת גם המליצה לוועדת התכנון לקדם את תוכנית המתאר של הכפר. שופטת אוהדת אחת עוד לא מבשרת את בוא האביב, אבל תושבי דהמש יוכלו לישון עוד כמה חודשים בשקט, בלי להתהפך על משכבם בחרדה שמא יראו בולדוזרים מהחלון בבוקר.

הפוסט הזה נכתב גולמי לגמרי, כשהעיניים עוד נפוחות מהדמעות (של אושר, לשם שינוי). אשתדל לעבות אותו בלינקים, סרטונים ותמונות בהמשך. בינתיים, אפשר לנשום קצת לרווחה ולקוות לטוב.

לינקים (רשימה בהתהוות)

"יש מאבקים פוליטיים שמצליחים" – דיווח מבפנים של נמרוד פלשנברג, ממארגני הקייטנה וההמופע.

תמונות מההפגנה שצילם עמית צינמן.

עידן לנדו על "ועדת הנישול המחוזית": סקירה מפורטת ומתועדת של האפליה הממסדית כלפי דהמש.

דיווחים על ההפגנה, ברוח אוהדת לשם שינוי: NRG MYNET

כתבה של הטלוויזיה החברתית על דהמש: עבר, הווה, עתיד

Related posts:

1. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...
2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות. בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש...
3. פנים אל מול פנים עם החמאס (בערך), בטוויטר בעוד כל מיני דינוזאורים נאופובים כדוגמת ירון לונדון מספרים לנו, ובעיקר לעצמם, שטוויטר זה מין קטע כזה של בזבוז זמן...

עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?

אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.

לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.

לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".

איזה שטויות, אם החוק אכן היה חוק שווה לכל, תושבי דהמש לא היו מגיעים בכלל למצב שבו הם נאלצים לבנות באופן לא חוקי. הנה כמה עובדות היסטוריות פשוטות שמוכיחות שמדובר באפליה ממסדית ושיטתית בחסות החוק:

א. תושבי דהמש מתגוררים על קרקעות השייכות להם כחוק, שקיבלו בשנת 1951 ממנהל מקרקעי ישראל כפיצוי חלקי על אדמות שהפקיעה מהם המדינה – פיצוי בשיעור של 15% בלבד משטח אדמותיהם המקוריות שהופקעו מהם.

ב. אם הפיצוי היה חלקי, דיינו, אבל מדינת ישראל התחכמה לאנשי דהמש והגדירה את הקרקעות שהקצתה להם כאדמות חקלאיות בלבד, בלי לתת להם אפילו היתר לבנות בית מגורים אחד בכל נחלה.

ג. מאז, במשך שישים שנה, תושבי דהמש מתחננים להסדרה והכרה. ערבים פרזיטים? האנשים האלה מתחננים לשלם מיסים בתמורה לשירותים. המדינה מעדיפה להשאיר אותם בגדר עבריינים.

ישנן עוולות גדולות יותר? אני לא מכחיש, ואגיע לזה בהמשך. המאבק של דהמש קרוב כל כך ללבי בעיקר כי הוא כל כך קרוב אלי פיזית. גם כי קל ונוח לי להגיע לשם, אבל בעיקר כי אני מכיר את הסביבה, יודע מה קורה עם קרקעות ששייכות ליהודים באזור הזה, ולכן יודע עד כמה האפליה זועקת לשמיים. אני לא מדבר רק על הקלות היחסית של הפשרת קרקעות לבניית הרחבות ושכונות חדשות במושבים שמקיפים את דהמש, אלא גם על העלמת העין הגורפת של הרשויות מחריגות בנייה של יהודים. מילא שבמושבים אין בעיה לבנות בית מגורים אחד (או יותר) על נחלות חקלאיות, אני רואה איך השכנים שלי עוברים על החוק ובונים על אדמותיהם החקלאיות מחסנים, בתי מלאכה ומגורים להשכרה. למה אנחנו לא הולכים להפגין נגד צווי הריסה במגזר היהודי? פשוט כי אין כאלה.

והנה, בשבוע שעבר התכנסה סוף סוף ועדת התכנון הציונית לדון בתוכנית המתאר שתושבי דהמש טרחו והכינו לכפרם על חשבונם… ודחתה אותה על הסף. המאמר המצוין שבלינק מתאר את הרקע והשתלשלות העניינים שהובילו לדחייה הזאת, והנה דיווח של שי אריה מזרחי שנכח בישיבת הוועדה וערך תחקיר על העומד בראשה, גזען מוצהר וחסר בושה.

ביום רביעי, בצל החלטת הוועדה, יתכנס בית המשפט לדון שוב בצווי ההריסה התלויים ועומדים מעל 14 מבתי הכפר. רגע ההכרעה הזה מגיע על רקע של עליית מדרגה מובהקת במאמצי המדינה למרר את חייהם של תושביה הערבים לקראת טיהור אתני. העדויות זורמות מכל הכיוונים, ואחלוק אתכם כאן רק כמה דגימות מהטקסטים והסרטים שהטרידו והבעיתו אותי בימים האחרונים.

בסילואן, ראש העיר ה"נאור" של ירושלים דוחף תוכנית להשטחת בתי השכונה למען הקמת פארק ארכיאולוגי (ומסחרי) יהודי, ולא מתבייש להציג את התוכנית כאילו היא מיועדת לרווחת התושבים. בינתיים, קבוצת מתנחלים הקימה לעצמה בית לא חוקי בלב השכונה, ובמקום להוציא לו צווי הריסה משרד השיכון שולח משטרה פרטית שתאבטח את יושביו. בינתיים, הצבא המוסרי ביותר בעולם מגבה את הפרובוקציות של המתנחלים בתקיפות ליליות של רימוני גז וירי באש חיה, למרר עוד את חיי התושבים.

בשייח ג'ראח, משטרת ישראל נוקטת עמדה פוליטית מובהקת, תוקפת ועוצרת מפגינים לא אלימים משמאל כראות עיניה, מבלי להצר את צעדיהם של מפגיני הימין. צווי ההרחקה של מפגיני השמאל נאכפים באדיקות, המתנחלים זוכים בהסכמה שבשתיקה. יוסי גורביץ צילם את התמונה שלמטה (הקליקו עליה לתמונות נוספות), וגם כתב על חוויותיו מההפגנה.

בבית ג'אלה, הפגנה לא אלימה נענית בירי גז מדמיע בכינון ישיר על המפגינים, או סתם ירי גז חסר אבחנה אל רחובות הכפר, כדי להעניש אותם על שהעזו להפגין. ג'וזף דנה, שצילם את הסרטון הזה, כותב בשובו לתל אביב "אני מרגיש שאני חי בשני עולמות". לי עוד לא יצא לשאוף גז מדמיע או לחטוף מכות משוטרים, אבל אני מכיר את ההרגשה. אני בבועה, ולבי בארץ המראה. וזה נהיה יותר ויותר קשה, לבלות בפיקניק בפארק הירקון או בארוחות צהריים משפחתיות, בשלווה דמיונית שנשענת על עוולות אלימות שמתבצעות קילומטרים ספורים ממני.

זוכרים שלמדנו בשיעורי היסטוריה על כל מיני משטרים אפלים שלא ננקוב בשמם, ותהינו איך אזרחים שלווים המשיכו בשגרת חייהם בעוד הכוחות המזוינים שלהם מתעמרים בחפים מפשע? הנה, ככה.

כי הרי דהמש הוא לא קן טרור. תושבי הכפר מייחסים את הרצון של הרשויות לגרש אותם לשאיפה להקים פרויקט מגורים יוקרתי במגרש השכן, והרי ידוע ששכנים ערבים מורידים את ערך הנדל"ן. וזה לא התחיל עכשיו, זה התחיל כבר ב-1948, וכדאי לקרוא את המאמר הקצר הזה של תום שגב, שמערער על כמה מאמיתות היסוד של הנראטיב הציוני לגבי המלחמה ההיא. כי בשורה התחתונה, מאז ומעולם, לממשלה יש משאלה: מקסימום יהודים על מקסימום אדמה, מינימום ערבים על מינימום אדמה.

או שאולי זה בגלל שהערבים פושעים? והרי ידוע שפשיעה היא תוצאה של מצוקה ואפליה.

או שמא זה משהו במנטליות הערבית? נו, אז אולי צריך להיזהר גם משכנים יהודים ממוצא מזרחי, הם קרובים מדי גנטית לערבים. (ובעודי הוזה לי, הכותרת הזאת ממחישה לי שהמציאות עולה על כל דימיון. ככה זה עם אפליה: יודעים איפה היא מתחילה, אבל לא איפה היא נגמרת; ועוד זה מדבר, וזה בא: גם "רוסים שיהדותם מפוקפקת" על הכוונת). והרי גם אזרחים נורמטיביים למופת שמנסים להתקבל ליישוב קהילתי צריכים לעתור לבג"צ בשביל זה, אם איתרע מזלם להיוולד ערבים. ולפי המגמה המסתמנת ביישובי משגב, זה לא ייגמר בזה – בקצב הזה, גם יהודים שמסרבים להיות אויבים של ערבים יתקשו בקרוב לצלוח את ועדות הקבלה. גבולות ה"נורמטיביות" הולכים ומצטמצמים. בקרוב אצלכם.

במשך שנים, התעמולה הישראלית גרסה שהאלימות הפלסטינית היא מחסום להידברות ולדו-קיום. הפלסטינים הפיקו לקחים, ועברו להתנגדות לא אלימה. נראה שמדינת ישראל מבועתת מאובדן התירוץ הקבוע שלה להתעמרות בפלסטינים, ועושה הכל כדי למחוץ את ההתנגדות הלא-אלימה ולדחוף אותם חזרה אל הייאוש והטרור. הנה, אפילו כש-600 מפגינים שלווים צועדים ברחובות סילוואן, בחדשות ערוץ 2 (עורך ומגיש: יאיר לפיד) מתעקשים לשדר תמונות של שני נערים שזורקים אבנים על ג'יפ אי שם בפאתי השכונה, כדי שמר ישראלי בסלון ביתו לא יחשוב חס וחלילה שיש עם מי לדבר. (זה לא עבר להם בשתיקה, יש לציין; נציב פניות הציבור של הערוץ קיבל מספר חסר תקדים של פניות, והדיווח הבא מסילואן כבר היה מאוזן בהרבה.)

אז יש עם מי לדבר. אבל כדי לשמוע את אלה שרוצים לדבר צריך להתנתק מהטלוויזיה ולצאת מהסלון. בחודשים האחרונים פגשתי כמה מהאנשים האלה, אנשים שרוצים לחיות תחת גפנם ותאנתם לצדנו, לעבוד וללמוד ולאהוב כמו אנשים נורמליים, ועזבו אותם מהתנגשות הציביליזציות. לא נותר לי אלא להזמין אתכם לבוא בהמוניכם מחר לדהמש, לפגוש אותם בעצמכם, לראות ולהרגיש את מה שדובר צה"ל ושלוחיו בערוץ 2 רוצים להסתיר ממכם.

למיטיבי לכת: לפני המסיבה בדהמש תיערך הפגנה מול בית המשפט ברמלה. אם גם אתם חשים במועקה, מרגישים שכוחות האפרטהייד הציונים לא מייצגים אתכם, בואו לצעוק אתנו. גם אם זה לא יעזור, לפחות תהיה לכם תשובה כשהילדים שלכם ישאלו איפה הייתם כשרצחו את הדמוקרטיה הישראלית.

מתוך ההזמנה להפגנה:

צווי הריסה מאיימים על בתיהם של אנשי דהמש – כפר בלתי-מוכר בו חיים כ-600 איש בלב הארץ, בין לוד לרמלה. כל כך הרבה צווי הריסה מאיימים על חייהם של אנשים רבים, רבים מדי, בארץ הזאת.
עשרות אלפי צווי הריסה – במקום תיכנון קהילתי, במקום פיתוח שמקדם את הקהילות.

יותר מדי אנשים רגילים, אנשים שמבקשים לחיות עם משפחותיהם בבתיהם – חיים בצל איום מתמיד על בתיהם, איום לפנות אותם, להרוס להם את הבית. מגדירים אותם "פולשים". אנשי דהמש אינם פולשים, לא עבריינים: הם בניה ובנותיה של הארץ הזאת. אזרחים. הם רוצים לחיות בכבוד, כאזרחים שווי-זכויות.

צווי הריסה מאיימים על הקיום היומיומי, על חיי אזרחים ערבים בעיר העתיקה של רמלה (שכונת הגטו), בשכונת הרכבת, בג'ואריש ובגן חק"ל; בשכונת הרכבת בלוד, בפרדס שניר, בשכונות תעאיוש, ס"ח, כרם א-תפאח. הרשימה ארוכה, ארוכה מדי…

צווי הריסה לא מאיימים על קבלנים שעושים מיליונים, על נדל"ניסטים שדופקים קופה על חשבון הציבור, על מקושרים שמקבלים אחוזי בנייה והקלות מיוחדות והפשרות קרקע…
הם חסינים. הרווחים שלהם מוגנים. אבל אין-ספור צווי הריסה מאיימים על הבית, על הקיום היומיומי של אנשים רגילים, שאין להם בית אחר.

בית הוא לא זכות-יתר. בית הוא זכות אנושית בסיסית. מצוקת הדיור בארץ גדולה. מצוקת הדיור של האזרחים הערבים המופלים עצומה עוד יותר. ומי שכבר יש לו בית – ואין לו בית אחר, אסור להרוס את ביתו. צריך למצוא פתרונות אמיתיים.

נכון, אפשר להתעלם ממצוקת אנשי דהמש. אפשר לתת למסיתים להסית נגדם, כי הם ערבים. אפשר לשכוח שלכל בן-אדם יש זכות לבית.
אבל אסור לנו להתעלם, להפנות את הגב. אסור לנו לשכוח שגם אלפי אזרחים יהודים, בעיקר מזרחים, שגרים בשכונות ובפריפריות של ישראל, מוגדרים כ"פולשים" ומנסים לדחוק אותם החוצה. מי שמנסה לפנות את דהמש כדי לקדם פרויקטים של נדל"ן – מנסה כבר שנים לפנות את תושבי כפר שלם, גילח כבר שכונות שלמות בירושלים, ניסה לנשל תושבים ותיקים וחלשים בשכונת תל-גיבורים בחולון, עקר את יהודי תימן מכפר תוחלת… ואז עושים פינוי-בינוי…. פינוי-בינוי לחיים שלמים של אנשים בשביל רווחי המקושרים. זה נישול.

Related posts:

1. השלום מתחיל בדהמש. היום לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד...
2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות. בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש...
3. זוהי עונת ציד [הערה מנהלתית: יצא 1,800 מילה1 בלי שום כוונה תחילה. מוזמנים לרפרף בנוהל השגור. קטעי מפתח הודגשו לנוחותכם.] אתמול לפנות ערב...

עדויות אנקדוטליות על מות הסולידריות

בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.

לא סתם חזרתי בכותרת לסוס החבוט הזה של הישרדות. מוצר ה"ריאליטי" הזה¹ מגלם בפיוטיות את הדחת ערך הסולידריות לטובת דרוויניזם חברתי שלוח-רסן. מדובר הרי בקבוצת "שורדים" ש"מושלכים" ב"חוסר כל" על אי "בודד", ובמקום לשתף פעולה נדרשים לתקוע סכינים זה בגבו של זה. כאילו "בעל זבוב" הפך ממשל-אזהרה (Cautionary Tale) למודל לחיקוי.

כשהגעתי לאנגליה, סיפרו לי הסמולנים המקומיים את הסיפור העגום על מאגי תאצ'ר ומפגשי הבינגו. מסתבר שאחת מצורות הבילוי שממשלת תאצ'ר ניסתה לאסור, בנוסף לרייבים תחת כיפת השמיים ומפגשי איגוד מקצועי, היתה מפגשי בינגו בכנסיות (באמתלה של "הימורים", כמדומני). הלקח, כפי שסיפרו לי: המטרה של מאגי היתה לבער מאנגליה כל שריד וזכר לסולידריות, להשאיר כל אזרח ומשפחה להילחם על הישרדותם בעצמם. והקרב הזה, כידוע, מכור מראש:

ועדיין, אם אתה מחכה בתור באנגליה, מובטח לך שתקבל שירות בתורך גם אם אתה זקן, עילג, אוטיסט או סתם מסטול. לעולם לא אשכח איך עמדתי בפיצוצייה ברחוב וייצמן, בביקור מולדת, וחיכיתי שהמוכר ייצור איתי קשר עין, כמו שהתרגלתי, בעודו משרת אנשים שצעקו לו מסביבי ומאחוריי.

מלחמת הישרדות תמידית. בתור, בכביש, מול נותני שירותים, מול מעסיקים, מול הרשויות.

אם לא תדרוך, ידרכו עליך.

לפני כמה ימים נתקלתי במודעת דרושים שהנחתה את הפונים לציין את ציפיות השכר שלהם כבר בפנייה הראשונית.

"פניות ללא ציפיות שכר לא ייענו."

חד וחלק.

טוב שלא כתבו שהם לא מתחייבים לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

כשצייצתי על זה בטוויטר, התברר לי שבחלק מהחברות החוזה אוסר על העובדים לגלות את תנאי השכר שלהם. קוד השתיקה של המאפיה.

באותו עניין: דיון מעניין בבאופן טבעי על עמדת החולשה של עובדים במיקוח כזה על שכרם, עם תיאורים ממקור ראשון של התרגילים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי השאלה "בוא תגיד לי מה נראה לך שכר מתאים."

יובל דרור מספר על תלאות ההתמודדות עם בעלי מקצוע ונותני שירותים. המגיבים מוסיפים דוגמאות מסמרות שיער משלהם. או שבעצם כבר לא מסמרות שיער, כי כבר התרגלנו. ומומלץ במיוחד לקרוא את התגובה של זו ש, שמרחיבה את ההקשר.

כמו שנכתב שם בתגובות, ניסיונות הגזל האינסופיים הם לא נחלתם הבלעדית של חאפרים קטנים. בדיוק אתמול עברתי את הטקס השנתי של חידוש ביטוח הרכב שלי, שבמהלכו אני מקבל מחברת הביטוח הצעה מופקעת, וכשאני מתקשר להתלונן הם נזכרים "לעדכן את הפרטים" ומורידים לי 1000 ש"ח מהמחיר. שיטת מצליח כבר מוטמעת אצלם בתוכנה כנראה.

אבל לא צריך לחפש רחוק בשביל למצוא דוגמאות. החל מתאונות פגע-וברח שהפכו למכת מדינה וכלה בסקטוריאליזציה ובהתבדלות של מאבקים חברתיים. כולנו מופרטים, כולנו מכורים עם תג מחיר שהולך ויורד, נאבקים בעיניים עצומות בהתאם לאינטרסים של ההפקה, ושל המפרסמים. ובערב יושבים לראות פרסומות, ופרומואים לפרסומות, וחדשות מסולפות – וכן, גם כדורגל – כל דבר שיאריך את ההיפנוזה ויקיים את הבועה.

מספיק להעיף מבט מסביב כדי לראות עד כמה התרגלנו לדרוס או להידרס. צריך לחפש קצת יותר רחוק כדי למצוא את גילויי הסולידריות שעדיין קיימים ומתהווים.

הצעדה האמורפית למען גלעד? מסופקני.

אני חשבתי יותר על דברים כאלה:

אני מתכנן עוד פוסט מפורט יותר על ההתפתחויות האחרונות והמצערות בדהמש, על הראיה המובהקת למדיניות הטיהור האתני שמציג סיפורו של הכפר הזה. זה יקרה בהמשך השבוע, בשאיפה, בהיעלם תרועת הוובוזלות. בינתיים אני נושם עמוק, חוזר לפס-הייצור² ומנצל את ההזדמנות לעשות כבוד לסיסטם עאלי שיופיעו אינשאללה בליל הבולדוזרים, ולהשמיע שוב את המנון המהפכה המתחדשת:

כי המהפכה תבוא בגלל האהבה שלי לקהילה שלי

לא בגלל שנאה לאנשים שממשיכים לדרוך על החברים שלי
ולסרס את הביקורת
לסתום ת'פה שלי

1. מישהו עוד זוכר ש"ריאליטי" פירושו "מציאות"? שיחדש הקלסיאני בפעולה
2. פוסט זה נכתב תוך שעה [וחצי]; תאגיד מרמיט מתייעל

Related posts:

1. הישרדות – איי התדלוק העצמי "God damn! we've just had a near-life experience, fellas." (Tyler Durden) הסיכון, ההימור, הריגוש, הלא-נודע. כמו ספורט אקסטרים חדש, או...
2. על מות האימפריה [ברקע יענקלה רוטבליט שר את השיר שנתן את הכותרת לפוסט, וממשיך לשאר התקליט המופלא "מכתבים מבית רביעי" מ1989, בתחילת...
3. זוהי עונת יובש עכשיו, כשגם תקשורת המיינסטרים מפרסמת את זה בראש חוצות, כבר אין סיבה שלא לדון בגלוי במה שידוע בטוויטר זה שבועות...

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

וזה מה שכתבתי כששיתפתי את התמונה הזאת בפייסבוק:

כשסתמו פיות לפלסטינים שתקתי, כי אני יהודי גאה.
כשסתמו פיות לשמאלנים שתקתי, כי הם סכין בגב האומה.
כשסתמו פיות להומואים ולסביות שתקתי, כי הם סוטים.
כשסתמו פיות לתומכי לגליזציה שתקתי, כי הם סטלנים עצלנים.

…מי הבא בתור? סטודנטים? פועלים? הייטקיסטים בחוזים אישיים דרקוניים?
ומה יהיה התירוץ הבא להרגעת המצפון?

(הקסלי צדק. לא צריך לאיים על הרוב הדומם, בנוסח אורוול. מספיק לטמטם אותו. תראו, מרינה בתלת-מימד!)

הפאשיזם כבר עבר, אם לא שמתם לב. וכל מי ששותק משתף איתו פעולה.

אז מה עשיתם ביום העצמאות?

ואם במקרה אתם רוצים לברוח מכל הגועל הפוליטי הזה למקום שקט וירוק – כמו, למשל, יישוב קהילתי בגליל הפסטורלי – תהיו מוכנים לזה שוועדת הקבלה תעלה בפניכם את השאלה שבכותרת. כך שאם השתתפתם בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, לדוגמה, או סתם החלפתם את דגל ישראל בדגל האדום ואת שירי ארץ ישראל היפה בשירי רָאי כמו שעשה שכני המקמפסט, בכלל לא בטוח שהילדים שלכם יימצאו ראויים לחלוק את אוויר ההרים הצלול עם ילדי משגב.

את זה לא אני אומר, אלא יו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט שלכם. אתם יכולים לברוח, אבל לא תוכלו להתחבא.

וכל הכבוד לתושבי משגב שיוצאים נגד חוק ועדות הקבלה האנטי-דמוקרטי. כמו שכתבתי לאורי, שהציג את הפעילות שלהם בתגובות לפוסט הקודם, זה קשה פי אלף כשאתה נאבק נגד הקהילה שלך, השכנים שלך.

בקצב הזה, רבים יותר ויותר מתוכנו, אלה שהתעוררו באיזשהו מובן, ימצאו את עצמם נאבקים נגד השכנים שלהם. (פטור לתושבי הבועה התל-אביבית, בינתיים לפחות.) צריך לתת על זה את הדעת, צריך ללמוד וללמד איך מאירים את עיניו של שכנך לעוולות שנעשות בשמו, העוולות שהוא מעדיף להדחיק, חייב אולי להדחיק כדי להמשיך לתפקד כעובד יצרני ופורה.

אז למה לי א-פוליטיקה עכשיו?

אתמול ביקרה אצלנו משפחתו של המגיב המתכנה אלטרנסליזי. We go back, אני והוא. די לציין שהוא החבר הכי ותיק שאני עוד בקשר איתו, בפער עצום מהאחרים. הוא היה היחיד שעמד לצידי ברגעים האפלים ביותר של גיא צלמוות, וגם ידע איך לעשות את זה.

השיחה התגלגלה לביקורים שלי באזורי עימות לאחרונה. בשלב מסוים, הצהיר חברי היקר שכל משחקי הקארמה האלה לא נוגעים לו, והוא בכלל א-פוליטי.

"אה, כן?" אמרתי לו, "אבל את העצומה נגד מתקן הגז של תשובה כן הפצת בפייסבוק."

-"נו מה, בטח, זה בדיוק על החוף שאני גולש בו."

ומה גורם לך לחשוב שהם יתעניינו פתאום ברצונות ובזכויות שלך, אם אתה שותק כשהם רומסים את כל האחרים?

אבל את זה לא אמרתי לו. אני חכם בדיעבד, בכתב.

להפתעתי, האלטרנסליזי לא הכיר את המונח NIMBY. ציער אותי מאוד לראות שגם הוא נהיה כזה. נראה שתרבות החוזים האישיים חלחלה גם ליחסים שלנו עם המדינה כאזרחים. סולידריות הפכה למילה ארכאית ונלעגת של מרקסיסטים לא-אופנתיים.

מקובל לראות את התאגידים הרב-לאומיים כהגמוניה המתחרה במדינה ומחלישה אותה. איכשהו, בישראל, אני מקבל את ההרגשה ששני הכוחות האלה איחדו כוחות ומטרות. החזון של אורוול, שבו תמיד יש מלחמה ברקע כדי להשאיר את הנתינים בלחץ, משתלב עם זה של הקסלי שבו הצרכנים מולעטים בשעשועים ובגירויים כדי שלא ישימו לב לזכויות הנשללות מהם, וביתר שאת מהמעמדות הנמוכים יותר.

ואולי זאת בעצם ההגדרה של הבועה: זה הקיר המרצד והמהפנט שמאפשר לך לראות רק את עצמך ואת הדומים לך, ולהאמין שכל עוד אתה בטוב, הכל טוב. זה שיר-הערש המתמשך שמאפשר לך להתכחש לקשר ההדוק שבין רווחתך ורווחתם של אחרים, להתעלם מהסבל שמאפשר את אושרך, לרקוד כשהאדמה רועדת ולישון בשלווה כשהמיטה בוערת.

הגיע הזמן להתעורר, שלא תגלו שסתמו לכם את הפה בזמן שישנתם.

Related posts:

1. מלשנית מדגדג לי באצבעות לעשות עוד מיקס (הקונספט: חייזרים), אבל הפוסט הזה מתבשל אצלי כבר איזה שבועיים, וממשיך עדיין לבעבע, כך...
2. זה מה שקורה כשרוצים שמישהו ישנה את העולם בשבילך [טוב, היה ברור שבוקר כזה של שטף תגובות בשלל בלוגים נבחרים לא ייגמר בלי פוסט.] . משום מה, לא...
3. סתם יום של חול בארץ חולה סניף של קופת חולים מסוימת בעיר מסוימת (רמז: עיר מעורבת גדולה במרכז הארץ, לא יפו). בעוד אני יושב מול הפקידה...