זה התחיל בבדיחה שהפכה לחפירה קטנה בתגובות אצל דאלי, ולפני שכולנו ניפול שם לבור אני מעביר את המחשבה החצי-אפויה הזאת לכאן.

טוב נו, אני עושה את זה כדי להעביר אחורה את פדיחת הפוסט הקודם.

.

דאלי ביקש מהקוראים שלו בקשה פשוטה: אנא הזדהו, ספרו קצת על עצמכם.

אצלי (ולא רק אצלי) הבקשה הזאת עוררה רתיעה אינסטינקטיבית, אם כי ראיתי שהיו קוראים שנענו לה בהתלהבות.

.

ממדגם לגמרי לא מייצג, קיבלתי את הרושם שמידת החשיפה עולה ביחס הפוך לגיל, פחות או יותר.

בלה בלה בלה

.

(או כפי שסיכמה תגובתה של גם אמא, שותפתי לאחוזון העליון של טווח הגילאים בישרא: פחחחח.)

.

טוב, זה לא מקרי שזאת המסקנה שהגעתי אליה (כאמור: "מה שהחושב חושב, הרואה רואה"), כי

הפוסט הזה של דאלי עורר בי מחשבות שהתחברו בין השאר למאמר שלינקקתי אליו,  בהערת אגב, בפוסט הקודם. המאמר עסק בשינויים בתפישת האינטימיות החברתית לאור צורת התקשורת החדשה שמציעים כלים כמו טוויטר או שורת הסטטוס בפייסבוק: תקשורת "אווירתית/היקפית" (מה שנקרא שם ambient awareness ) - שטחית, ועם זאת רציפה ורבת-משתתפים.

או במילים אחרות: היכולת להתעדכן באופן שוטף, בלי מאמץ אקטיבי או צורך ליזום, במה שעושים האנשים בפריפריה של החוג החברתי שלנו, והיכולת לשתף בקלות הרבה אנשים אחרים במידע שוטף ותמציתי על מה שאנחנו עושים. אחת התוצאות היא חיזוק משמעותי של מה שמכונה "קשרים חלשים", שבטרם היות הטוויטר נטו לדעוך ולהתפוגג. אנשים מוותרים על הפרטיות שלהם בתמורה לרישות חברתי, ליכולת לשמור על קשר רציף ואינטימי עם מעגל רחב של אנשים. (כדאי לקרוא את המאמר, שם זה מוסבר יותר טוב.)

.

משם נדדו מחשבותיי למאמר אחר, מלפני שנתיים בערך. המאמר ההוא דיבר על "פער הדורות הגדול ביותר מאז ימי הרוק'נ'רול" – בין הדור שגדל מחובר לאינטרנט, לדורות שלפניו. והפער הזה מתבטא באופן מובהק בתפיסת הפרטיות: מה שמקובל לחשוף או להסתיר, מידת החציצה בין הישות המקוונת והזהות האמיתית.

.

(קו פרשת המים של הפער הזה עובר כיום, לטענת המאמר, בסביבות גיל 30-35.)

.

כתבתי "הדור שגדל מחובר לאינטרנט", כאילו זה מסביר הכל. אז רשת האינטרנט היא אמנם חלק גדול מההסבר, אבל לדעתי זה לא מסתכם בזה. אפשר לקצר ולדבר על "הדור שגדל מחובר". מחובר בתקשורת לוויינית, דיגיטלית, מיידית וחובקת עולם. זה נשמע אולי טריוויאלי, אבל בל ניתן לטריוויאליות לעמעם את היקף השינוי: בילדותי ואף בנערותי, ממש לא מזמן, טכנולוגיית התקשורת המיידית הסתכמה בטלפון. קווי. שהותקן אחרי המתנה של שלושה חודשים (או שלוש שנים, בימי אפרים קישון). שיחות לחו"ל היו סיפור חריג ויקר. הקשר עם חברים בחו"ל (ואפילו בארץ) התבסס על מכתבים, בדואר, כאלה שלוקח להם שבוע להגיע. אם רציתי לשלוח תמונה לחבר הייתי צריך לצלם אותה, לחכות שהפילם ייגמר, לשלוח אותו לפיתוח, לחזור לקחת אותו ("פיתוח תמונות מהיום להיום" היה חידוש מרעיש), להכניס את התמונה למעטפה עם בול וללכת לדואר לשלוח אותה. שכפול תמונות קבוצתי היה משימה אתגרית. מצלמות וידיאו היו חידוש מהפכני לעשירים בלבד. שלא לדבר על הטלוויזיה ששידרה ערוץ אחד (ולפעמים גם ירדן) בשחור-לבן, וכן הלאה והלאה.

.

כולה 30 שנה, לא 300.

.

(ועד לא מזמן, מתרגמים היו מבקרים בספרייה על בסיס קבוע.)

.

.

ומה שנכון לאנשים פרטיים, נכון גם למדינות ותאגידים. רכישה מקוונת, טפסים ממוחשבים, כרטיסי אשראי, מאגרי מידע, הצלבת נתונים, ומה לא… המידע הזמין על כל אדם ואדם גדל עשרות מונים, וכך גם היכולת לרכז אותו, לשמור אותו ולנתח אותו. דוגמה אקראית, קטנה ומיושנת: היכולת לפזר מצלמות ברחבי העיר, ולקלוט את כל מה שהן מצלמות בחדר בקרה מרכזי, בזמן אמיתי, היתה בגדר סיוט אורווליאני בצעירותי והפכה למציאות קיימת בעבור מי שנולד לא-הרבה שנים אחריי. זוזו כבר נולדה לעולם שבו מחשב יכול לעבור על הצילומים האלה ולזהות אנשים לפיהם.

כשהיא תגדל, יהיה לה iScreener, כמו זה:

iScreener

כשהיא תצא לפאבים, היא תצלם בסלולרי את הפרצופים של הגברים שיתחילו איתה ותבדוק אותם במאגר ביומטרי פתוח עם טוקבקים של אקסיות.* (ואיפה לעזאזל הקריקטורה הזאת, שהיתה חוסכת לי משפט הסבר שלם?)

[נמצא באיחור מה, הודות לבלוג התמונות המשובח Me Against Them]

.

הניסיון לבלום את זרימת המידע הזה ייראה לדור שלה כמו המחשבה על חזרה לטלפון קווי, או חיפוש מידע בספריות – בלתי נתפס, לא רלוונטי.

.

[הופלה, והנה אני רואה, טרי מגרייפס, שיהונתן קלינגר כתב באותו עניין בדיוק:

על מערכת זיהוי פנים לפי תצלומים, שמתלבשת על פייסבוק.

לא בימי הבת שלי, אלא כאן ועכשיו.]

.


 .

* ותוך כדי כך היא תנטרל את האופציה שמאפשרת לאבא לעקוב אחרי הטיפוסים שהיא מסתובבת איתם, אבל אולי לא כל כך יהיה לה אכפת שהנתונים האלה מסתובבים להם ברשת. אולי היא אפילו תרכל עליהם עם החברות שלה בפייסבוק (אבא, מה זה ספר?). כלומר, זה לא ממש יפריע לה כל עוד היא תסתובב עם טיפוסים שנמצאים בצד ה"נכון" של ה"חוק" הפלוטוקרטי.**

.

** וכל זאת, כמובן, בהנחה שהיא תגור אז בעולם המפותח, ולא בעיי החורבות של העידן התעשייתי או במדבר של נשורת גרעינית.

.

.

סיפור קצר להמחשה: לפני כמה שנים נכנסתי לבית-מרקחת של קופת חולים, לקנות למרמיטה בדיקת הריון בזול.

הרוקח ביקש את מספר תעודת הזהות שלי. נתתי לו אותו בלי הרבה מחשבה. זה עורר התרעמות בבחור שעמד אחרי בתור.

-"כל מי שרוצה לקנות בדיקת הריון צריך לתת מספר תעודת-זהות?" שאל את הרוקח, ונענה בחיוב.

-"ולא אכפת לך שלוקחים ממך תעודת-זהות בשביל דבר כזה?" פנה הבחור אלי.

ולא היה אכפת לי. "הם" במילא יודעים עלי כל כך הרבה פרטים חסרי ערך, עוד אחד כבר לא ישנה. שיטבעו בים המידע שלהם, מצידי.

.

וזה, כשאני חושב על זה, עלול להיות מכשול רציני בדרכה של ההתנגדות לחוק המאגר הביומטרי. "דור האינטרנט" כבר במילא מרגיש שהוא שקוף לגמרי, נתון למעקב על כל צעד ושעל. אנשים במילא מדווחים מרצונם על כל צעדיהם וממירים בשמחה את פרטיותם תמורת טובות הנאה, או תמורת הכרה והיכרות. אנשים שמרשים למערכת הסלולרית לעקוב אחרי מיקומם הפיזי כדי להציע להם הנחות בבתי-עסק, לא יתקשו לוותר על מה שנשאר מפרטיותם תמורת הבטחה (מדומה או לא) של חוק וסדר וביטחון אישי.

.

.

ובינתיים, אין פלא שיותר ויותר אנשים מרגישים שהם חיים במופע של טרומן (או בווילה של האח הגדול, אהמ). כמו שנחזר ונאמר, ומצוטט גם במאמר הזה: זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך.

בתור אחד שחווה את "סינדרום טרומן" במשך כמה חודשים מעניינים להחריד, אני יכול להעיד שזאת היתה חוויה משחררת. אני כבר לא מפחד להיות שקוף. האירוניה היא שבתקופה ההיא הייתי בתול אינטרנט מוחלט כמעט. לא אוטוסטרדת המידע לימדה אותי שאני שקוף, אלא הלס"ד.

(היי, טימותי לירי אמר את זה קודם!).

.

טוב, נדמה לי שהיה לי עוד משהו להגיד, אבל האסיד הסיח את דעתי, וטימותי לירי נראה לי מקום טוב לעצור בו.

.

Things are going to slide, slide in all directions

Won't be nothing

Nothing you can measure anymore

The blizzard, the blizzard of the world

has crossed the threshold

and it has overturned

the order of the soul

.

.

.

(ומה משותף לשלושת המאמרים מעוררי המחשבה וההשראה שהופיעו בפוסט?

הקולקטיב, כמובן. כי זה באמת משהו, האינטרנט הזה.)

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. נאופוביה: על סכנות באינטרנט ופחד מחידושים
  2. TUZ
  3. כמה ענייני גוגל
  4. הקרב על אמצעי התקשורת
  5. אני אישית לא משתמש, אבל…