לא מרימים ידיים – נלחמים באלימות
[השיר הזה פשוט מתבקש פה, אבל לא הצלחתי לאמבד. תקליקו.]
.
ושוב הוכח שאין כמו פרץ אלימות קטן כדי למשוך תשומת לב.*
.
תראו איזה גבר-גבר עשו ממני בדף הראשי של ישרא:
.
בנאנא0 הגדילו עשות וחימשו אותי כמו הייתי ריפלי היוצאת לקרב נגד האמא של הנוסע השמיני:
.
כשסיפרתי למרמיטה על הפיכתי לנער-הפוסטר של הרֶדנֶקיוּת הישראלית, היא נאנחה קלות: "זה לא טוב."
"למה," שאלתי, "…כי זה מוציא אותי קצת פאשיסט?"
"כן," היא הודתה.
"למרות," הוסיפה, "שאני מסכימה לגמרי עם המגיבה שכתבה לך שמי שמבצע פשע צריך לקחת בחשבון שהוא עשוי להיענש, וזה לא מה שקורה אצלנו."
.
אחר כך היא סיפרה לי סיפור זן שלא הכרתי, על נזיר שישב במערה ורק גלימתו לגופו, וכשנכנס אליו גנב הוא הציע לו את הגלימה, והגנב לקח אותה.
(המרמיטה עוד לא מאמינה עד כמה אני מאמין בחוכמתה.)
.
*מה שגם מוכיח שוב את סעיף 1 בחוק האנתרופיה של הבלוג:
סיכויי החשיפה של פוסט עולים ככל שהוא נכתב יותר מהמותן, או מהבטן.
.
והפוסט הקודם, שמתקרב לראשונה בתולדות הבלוג למאה תגובות, נכתב מהבטן.
(רבאק, אפילו רווחים בין השורות לא טרחתי להכניס.)
ואין בזאת משום אמירה שהראש מתנער מאחריות לתוכנו. שקלתי היטב מה שכתבתי, ואני עומד מאחורי כל מילה. אבל ידעתי היטב, עוד לפני שפרסמתי, שאתקשה מאוד להגן על העמדה שהצגתי בוויכוח תיאורטי מלומד ומושכל.
.
מלומד ומושכל כמו פוסט התגובה המצוין של דנג'ה, שהתגובה היחידה שעלתה לי בראש בסופו היתה, כדברי הרב במעשייה הידועה: גם אתה צודק.
.
.
אז גם הפוסט הנוכחי נכתב מהבטן, ולא בשביל הרייטינג (תודה, הספיק לי) אלא כי יש לי הרבה יותר מדי מה להוסיף בנושא הזה, ואין לי את הזמן או את הכוחות לערוך את זה בצורה משכנעת, ובכל מקרה אין לי שום יומרה לשכנע. גם ככה, הרצף האסוציאטיבי שדוחק בי לפרוץ אל הכתב יגזול גזל יותר מדי מזמן העבודה שלי, מהניסיון הנואל שלי להתפרנס ביושר בעולם שנשלט על ידי גנבים, קטנים כגדולים.
.
בואו נבהיר כמה דברים: אני לא ליברל ולא פאשיסט. אם כבר תֶלֶמיסט, לצורך העניין.
בהתאם, הפוסט הקודם שלי לא עסק בחוק דרומי, אלא מקסימום בחוק תֶלֶמה. מבין מאות הקוראים שנכנסו לפוסט הזה עד עכשיו, מתי מעט טרחו לעקוב אחרי הלינק בראשו, שהוביל לפוסט הראשון שלי על קראולי ו-Thelema ; פוסט שהטריגר לכתיבתו, למרבה חוסר המקריות, היה מקרה שי דרומי.
(והפעם, זה היה הרבה יותר קרוב אלי הביתה.)
.
אז למען כל העצלנים, הנה שוב הציטוט מקראולי שהיה ליבת הפוסט ההוא:
.
אין אלוהים מלבד האדם
.
1.
לאדם נתונה הזכות לחיות לפי חוּקוֹ –
לחיות כדרכו לפי רצונו;
לעבוד כרצונו;
לשחק כרצונו;
לנוח כרצונו;
למות במועד ובאופן שברצונו.
.
2.
לאדם נתונה הזכות לאכול כרצונו;
לשתות כרצונו;
להתגורר היכן שברצונו;
לנוע כרצונו על פני האדמה.
.
3.
לאדם נתונה הזכות לחשוב כרצונו;
לדבר כרצונו;
לכתוב כרצונו;
לרשום, לצייר, לפסל, לחרוט, לעצב, לבנות כרצונו;
להתלבש כרצונו.
.
4.
לאדם נתונה הזכות לאהוב כרצונו: -
"טלו מהאהבה כמידת צורככם ורצונכם לפי רצונכם,
בזמן, במקום ועם מי שברצונכם." (ספר אל. I . 51)
.
5.
לאדם נתונה הזכות להרוג את אלה המאיימים על זכויות אלה.
.
[ואם כבר קראולי... זה הפרק השלישי של ספר החוק, אחרי שנואיט אלת האהבה גמרה לומר את דברה.]
.
.
כבר אז, אקס לא אהבה את השורה האחרונה והציעה תיקון: לסלוח במקום להרוג.
כבר אז עמדתי מאחורי הדברים שכתבתי.
.
הבהרה: בכל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי, ואני מקווה שזה יישאר ככה.
.
ועדיין, היום שבו ראיתי ברחוב את השלט עם סיסמת התעמולה שבכותרת הפוסט הנוכחי, והבנתי פתאום את המשמעות ההפוכה שאפשר לקרוא בה, היה מבחינתי יום של שחרור גדול.
שחרור מהלך_רוח_כנוע.
.
גם לפני זה יצא לי לדחוף פה ושם איזה שיכור שחצה את הגבול, לְאַיֵים ולהִתאַיֵים פה ושם, אבל בשנים שחלפו מאז שגיליתי שאפשר לא להרים ידיים ולהילחם בְאלימות, הרשיתי לעצמי להעמיק את היכרותי עם הצד הפחות-תקין-פוליטית של הנוסחה fight or flight. למדתי מתי נראה לי לנכון להתייצב מול אגרסיביות, במקום לסגת. למדתי - גם על בשרי - שספיגת אלימות יכולה להיות חוויה מעוררת (במובן מאירה), כמעט כמו חבטת המקל של מורה הזן בראש.
.
בפוסט הקודם לא היתה שום קריאה לאף אחד לעשות שום דבר. לא היתה בו גם הבעת דעה בעד או נגד חוק זה או אחר בארגז החול של הפוליטיקה הפרלמנטרית. הוא היה הצהרה אישית שלי שאני שומר לעצמי את הזכות להגיב בתוקפנות ואף באלימות, ממוקדת ומדודה כמידת יכולתי (המשתפרת), כלפי עולם שמרשה לעצמו לדרוס את זכויותיי (במובן התֶלֶמי, לא הליברלי) באלימות הולכת וגוברת.
.
.
ביומיים האלה, כשהקאונטר רתח והמגיבים געשו והרבה אנשים קראו כל מיני דברים בטקסט שכתבתי וכתבו כל מיני דברים בתגובה, אני קמתי בשש וחצי ונסעתי ללמד ילדים מיומנות בעלת פוטנציאל תועלת אדיר בעיני, ותוך כדי כך לקושש פרנסה דלה. אחר הצהריים ובערב ניסיתי להשלים שעות תרגום כדי לקושש עוד קצת פרנסה (דלה…).
.
"אני הולך לשדוד בנק," אני אומר לפעמים למרמיטה כשאנחנו עוברים על המאזן ומנסים לתכנן איזשהו אופק כלכלי.
אבל בסוף, איכשהו, אני לא שודד אף אחד.
.
(אני חושב שיש מִתאם הפוך בין רמת ה"מוסריות" (מה שזה לא יהיה) של עבודה לבין רמת ההשתכרות ממנה.
אמת אחת חוצה את כל המעמדות והעשירונים:
ככל שאתה מוכן להפר יותר חוקים ולדרוך על יותר אנשים, יהיה לך קל יותר להרוויח כסף.
קצת עקום, לא? לא ידעתי ש"היד הנעלמה" מתמחה בכאפות.
בעצם, כן ידעתי.)
.
הבוקר, עם הקפה שלפני העבודה, עוד הספקתי בשעה טובה לקרוא במוסף דה-מאכר מיום שישי את הכתבה שכותרתה "חברות דירוג האשראי מכרו את נשמתן לשטן תמורת רווחים". (לא זמין ברשת, למרבה הצער). צוטט שם אימייל של אנליסט באחת החברות שכתב: "אני מקווה שכולנו נצא לפנסיה ונהיה מיליונרים לפני שכל מגדל הקלפים הזה יתמוטט."
.
אז מה, הייתי יורה בו?
Don't tempt me
.
(אבל הרי כל עניין היריות הזה לגמרי היפותטי, כמו שאבחן שחר. שלא לומר פתטי.
מקסימום הייתי עושה לאנליסט, או לפורץ, מופע ג'אגלינג* שלא היה שוכח.)
(*לא, זה לא אני בסרטון**)
(**זין על הקוהרנטיות של הנראטיב, כבר אמרתי?)
.
.
במקום לירות, הלכתי להרביץ תורה בילדים של המקבילים הישראליים של האנליסטים האלה, ביישוב העשירון-העליון אי שם בהרי ירושלים.
פירות הבאושים של הקפיטליזם הדורסני, כמו שסיכמתי עם מורה-מַעֲשִׁיר אחר כשחלקנו חוויות מניסיוננו עם קהל היעד הזה.
איפה הם ואיפה ילדי האינטגרציה המתוקים מבית-הספר של יום אתמול.
(בהכללה, כמובן. אבל הרי אנחנו כבר יודעים ש"כל הכללה שגויה" זה אוקסימורון.)
יש קומץ חמודים, מוכשרים, פתוחים, יצירתיים. אבל הרוח הכללית השוררת היא של אנוכיות מפונקת, חוסר כל יכולת לדחות סיפוקים, או רצון להתאמץ. חוסר התחשבות מינימלית בחברים לכיתה, או במורים רחמנא ליצלן. רק רצון נואש לקבל חיזוקים, סיפוקים, גירויים, ריגושים. להיות ראשונים. להיות נבחרים.
הם לא רוצים ללמוד. הם רוצים רק להראות שהם יודעים.
הם לא רוצים לגדול, רק להוכיח את גדולתם.
.
הפרעת קשב קולקטיבית. (אפרופו הנושא החם.)
דור מתנוון.
The rich will eat themselves
.
לא, לא יריתי בהם.
גם לא הרבצתי להם.
.
הפעם, בניגוד לממש-לא-מזמן, גם לא צעקתי עליהם.
תקיפות, לא תוקפנות.
נשלטת, אבל לא עדינה.
כי "המשך ההתבהמות שלנו כחברה " (דנג'ה, שם), פנים רבות לו.
וגם למלחמה בהתבהמות פנים רבות.
"אי אפשר לגרש את החושך בעזרת מקל" – אמר מי שאמר – "נסה קצת אור רך."
ואני משתדל להפיץ אור בכל אשר אפנה, אבל לא שוכח להחזיק גם מקל.
כי מי שמתעקש לראות רק את האור ולהתעלם מחשרת האפלה המתקדרת סביבו, ומהכלבים המשוגעים שמסתובבים בחסות האפלה הזאת, פוטר עצמו מהתמודדות עם נתחים נכבדים של המציאות.
.
ואני מאמין בתיקון. אני מאמין באפשרות לתיקון. העולם. והאדם.
אבל אני לא מאמין בלהפנות את הלחי השנייה.
אני לא מאמין בכניעה שמתורצת כסליחה.
אני לא מאמין בהסתמכות על גורמים חיצוניים שיושיעו אותי, או ישמרו עלי.
ובטח לא על מוסדות ממשלתיים, שהאינטרסים שלי מהם והלאה.
.
אני לא מתכוון לוותר מראש לנוכח תוקפנות, ואחת היא לי מה דתו או רקעו של המאיים
על בטחוני,
על פרנסתי,
על שלומה ושלוותה של ילדתי,
או על חיי כלביי.
תמיד אעדיף למצוא פיתרון שימנע אלימות,
אבל זה לא אומר שאלימות פסולה בעיני אבסולוטית,
מלכתחילה,
בכל מצב.
.
אז כן, הייתי יורה באקדח ההיפותטי שלי.
אבל לא בכוונה להרוג.
.
.
כל העסק הזה מזכיר לי ספרי מד"ב אפוקליפטיים, על נחילי המנושלים שבוזזים את בתיהם של אלה שעוד נשאר להם בית. תמיד הזדהיתי עם שני הצדדים. תמיד יכולתי לראות את עצמי בשני הצדדים, ולתהות מה באמת הייתי עושה if push came to shove.
אני לא מרגיש צורך להוכיח לאף אחד את האמפטיה שלי לפרולטריון-הסחבות. אני עושה כל שביכולתי הדלה לעזור להם, אבל זה לא אומר שאעמוד מנגד ואתן להם לקחת את מה שהשגתי לעצמי בזיעת אפיי.
שישאירו לי את הבחירה מה אני רוצה לתרום.
.
העשירים, שידאגו לעצמם.
We're gonna hug them all
[but]
.
.
ואיריס י"א בטח נאנחת ואומרת: לא יצאתי בשלום – יצאתי גבר.
.
.
[וזאת, אם תרצו, היתה גרסת הסוטול של הפוסט הקודם.]
.
[7 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]
.
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
60 תגובות עבור “לא מרימים ידיים – נלחמים באלימות”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType





המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ב-31 אוק' 2008 בשעה 1:00 #
ננסה תגובה מהבטן
נראה כמה קוראים זה יביא לי
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 1:23:
נכון משחרר?
[תגובה]
המתחזק של דנג'ה-גנג'ה reply on 31 באוקטובר 2008 1:49:
מושכל ומלומד אחותך
[תגובה]
טיילר דירדן, עלק reply on 31 באוקטובר 2008 11:50:
או, מתקדם
תתחבר לזעם, דנג’ה.
[תגובה]
המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ב-31 אוק' 2008 בשעה 1:38 #
הרבה דברים להגיד, מעבר לתענוג של הפוסט ומה שעשו לך שם בקלינטאיסטווד לנד!!!
נלך לליבה. קראולי אומר: לאדם נתונה הזכות להרוג את אלה המאיימים על זכויות אלה.
סקא הציעה כבר אז: לסלוח לאלה המאיימים על זכויות אלה.
אני מבין שזה לא מספיק לך, לסלוח, כשגונבים לך את האוטו, ואתה צודק.
מה אתה אומר על: לאדם נתונה הזכות לסלוח ולעמוד מול אלה המאיימים על זכויות אלה. (יסלח לנו קראולי שאנחנו מנסים לערוך אותו).
ההצעה של סקא באה גם מתוך ראייה יוצרת מציאות. עדיף לך ליצור מציאות בה תמצא את עצמך סולח למישהו, מאשר מציאות שבה אתה הורג מישהו. יותר עדיף.
[תגובה]
המתחזק של דנג'ה-גנג'ה reply on 31 באוקטובר 2008 1:47:
אבל זה שאתה סולח לו לא אומר שאתה לא עומד על שלך. סקא תיכננה תמיד שאם מישהו ינסה לאנוס אותה היא תתקע לו מפתח בירך. כשזה קרה היא לא יכולה היתה באמת לעשות את זה. היא הרגישה שזה קיצוני מעבר לרמת המאויימות המיידית. היא צעקה. לא רק שהיא צעקה היא הבריחה אותו וגם רדפה אחריו. ולא רצתה לזהות אותו במסדר. עד שהם בכל זאת שיכנעו אותה, השוטרים. ואז היא פחדה והשתכנעה, ומיד הכינה סכין בכניסה לבית, פן יבוא הוא או מישהו מטעמו לנקום. אחר כמה ימים היא החזירה את הסכין למגירה. ובינתיים, תודה לאל, אף אחד לא בא.
כלומר אפשר לעמוד מול מישהו בלי ישר להרוג אותו.
מצד שני, ונראה לי שזה חשוב, אפשר לעמוד על שלך ועדיין לשלוט על רמת האלימות שאתה משחרר. לא כל עמידה על שלך היא בהכרח אלימה. ולא כל אלימות היא בהכרח עמידה על שלך.
(היא מספרת על זה כאןhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261962&blogcode=4248349">כאן> ומרחיבה על כל הנושא הזה כאן.  Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=261962&blogcode=4648457">כאן. 
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 15:47:
אין לי ויכוח עם הסייפא שלך. אין ספק שהאלימות צריכה להיות נשלטת – ממוקדת ומדודה, כמו שכתבתי בפוסט.
אקס בעצמה מציינת בפוסט הראשון שאולי יש לה איזושהי הזדהות-יתר עם התוקף.
אני יכול להבין את העמדה שלה, אבל לא חושב שהייתי נוהג כמוה. "הזדהות עם החלש" זה יפה, אבל יחסי הכוחות לא כל כך פשוטים וחד משמעיים.
ואני לא מדבר על בועז יונה מול הפורץ מהשטחים. אני מדבר עלי מול בועז יונה מחד, ומול הפורץ מהשטחים מאידך.
בתור אחד שמקפיד על "הכללים", אני בעמדת חולשה מול שניהם.
אז רק שידעו, שאני לא מתחייב להיות ילד טוב בכל סיטואציה. שלא יתבלבלו בגלל שאני נראה כמו משיח – לא הבטחתי אף פעם להפנות את הלחי השנייה.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 12:54:
לא הייתי מציע להתחיל לערוך את קראולי, כי לא נצא מזה.
(קרא את הלינק שהוספתי בסוף ה"שיר" שלו. זה הפרק השלישי של "ספר החוק", שבו הוא מציג את הצד השני של האהבה – מלחמת חורמה.
אבל נעזוב לעת עתה את קראולי. אני ממש לא מתכוון לחתום על כל מילה שלו.
בעניין הסליחה: בעיני, סליחה רלוונטית כאן בערך כמו אשמה – כלומר לא ממש רלוונטית.
לעמוד מול מקובל עלי.
ולכן אני מוכן בהחלט ליצור לעצמי מציאות שבה אני "סולח" לתוקפן, אבל שומר לעצמי את הזכות לכבד אותו במשהו זכיר יותר מכוס קפה. מה לעשות, המציאות מורכבת, ואני לא מתכוון להתעלם מזה בהבניית המציאות שלי.
[תגובה]
בני. ב-31 אוק' 2008 בשעה 3:03 #
אני המלצתי עלייך לדף הראשי.

אני מצפה שתשלם לי על זה
[תגובה]
טיילר דירדן reply on 31 באוקטובר 2008 11:53:
לא ידעתי שאפשר להמליץ לדף הראשי.

לשלם לך? תיזהר שאני לא אירה בך
העניין הוא שתמיד מפרסמים שם את הדברים החד-משמעיים שאני כותב. לא את ההתחבטויות וההתלבטויות.
ולכל מטבע יש שלושה צדדים, וזה רק מה שנראה לעין…
[תגובה]
תובל ב-31 אוק' 2008 בשעה 3:52 #
בעניין העוברים המפונקים מאחד הישובים המבוססים אשר בהרי ירושלים.
גם הבודהה היה נסיך. יוסף לבש כתונת פסים ורמז לכך שכולם צריכים להשתחוות בפניו. בסופו של דבר הם השתחוו. אחרי שהעצמי שלו רוצץ כגולגולת על סלע. זה סוג של ארכיטיפ, אני מניח.
[תגובה]
תובל reply on 31 באוקטובר 2008 3:54:
* אני מניח = אני חושב, נדמה לי
[תגובה]
טיילר דירדן reply on 31 באוקטובר 2008 11:55:
כן, גם לי זה נראה סוג של ארכיטיפ.
אני רואה גם את ניצוץ הבודהה, אצל ה"קומץ" המקסים.
השחרור מדאגות החומר יכול לפתוח פתח לתיקון עולם.
אבל הבודהה הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 12:54:
שיט, הניק התגנב מתגובה אחרת.
[תגובה]
ג’ני ב-31 אוק' 2008 בשעה 6:02 #
חיפשתי וחיפשתי ולא ראיתי החזקה ברכוש והגנה על רכוש ברשימת הזכויות של קראולי
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 10:39:
וגם את צודקת! יפה ששמת לב.
אבל נראה לי שהזכות להחזיק רכוש משתמעת בבירור מכמה מהסעיפים האחרים, בעיקר בבית השני.
[תגובה]
ג’ני reply on 31 באוקטובר 2008 16:55:
אם כבר אז להפך, כי כאשר אדם מסוים מחזיק במקום מסוים כרכושו זה לרוב פוגע בזכותם של האחרים להתגורר ולנוע במקום הזה.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 22:07:
השאלה היא מה יש להם לעשות במקום הזה. וזאת לא סתם התחכמות.
מה שאת אומרת נכון בחברה של ציידים-לקטים (מישהו אמר אינדיאנים?).
מאז המהפכה החקלאית ואילך, עניין השטח והבעלות על שטח קצת יותר מורכב.
זה טוב? זה רע? זה המצב.
יש פרט מהותי שדי קל לפספס בהתייחסויות לקראולי, והוא המשמעות של מושג "הרצון" (Will) אצלו, והחשיבות של "הרצון האמיתי" להבדיל מגחמות למיניהן.
כתבתי על זה בפוסט המקורי, וגם בתגובה לאסתי כאן בהמשך.
ואת נותנת לי הזדמנות לשחרר "חוק" של הדיסקורדיאנים שמרחף לי בראש לאורך כל הפוסט הזה והקודם:
property is theft
property is freedom
property is non-existent
[תגובה]
ג’ני reply on 1 בנובמבר 2008 20:11:
so?
על סמך מה אתה מניח שאתה בשבתך בביתך על ערימות זהבך (המטפורי) קשוב לרצון האמיתי שלך יותר מהפורץ? וגם אם נניח שאתה קשוב לרצון האמיתי יותר ממנו, למה זה מקנה לך זכות להפעיל אלימות שעלולה להרוג אותו או להטיל בו מום?
אני לא מדברת על סכנת חיים כמובן – ברור שאם יש סיטואציה שבה מישהו מאיים בעליל על חייך יש לך זכות להגן על עצמך. אני מדברת על ירי לשם הגנה על הרכוש. בכלל, נשמע לי מאוד משונה מושג של רצון אמיתי שכרוך מהותית בבעלות על רכוש, באופן שמקנה לרכוש הזה מעמד שקודם לחייו או לבריאותו של אדם אחר.
[תגובה]
ללא שם reply on 2 בנובמבר 2008 9:54:
ואם אפשר להוסיף על דברייך בעלי הטעם, לטעמי, מיהו קראולי שיעזור לנו לגבש את מחשבותינו? לי הוא נשמע כמו מישהו מגלומן שמדבר בסיסמאות שהושפע אולי מהוגים גדולים כמו ניטשה והנכיס לעצמו ביטויים כמו "הרצון האמיתי"..
[תגובה]
מרמיט reply on 2 בנובמבר 2008 16:55:
זאת כמובן גישה לגיטימית.
(וגם לא ממש יוצאת דופן.)
אבל אם את/ה רוצה באמת לדעת "מיהו קראולי", את/ה מוזמנ/ת לפוסטים שברשימה "מסעותי עם הדוד אל", בסרגל השמאלי.
[תגובה]
מרמיט reply on 2 בנובמבר 2008 17:27:
זאת תגובה מצוינת ומאתגרת.
אחד מ"חוקי היסוד" של "הרצון האמיתי" הוא שרצונות אמיתיים לא יכולים להתנגש. כי אם רצונות מתנגשים, הרי שלפחות אחד מהם אינו רצון "אמיתי".
אני אמנם לא חסיד של קראולי בבחינת "כזה ראה וקדש", אבל ה"חוק" הזה נראה לי מאוד הגיוני, ואני עומד מאחוריו.
ומכיוון שלי אין ערימות זהב, ומכיוון שאת רכושי (הדל) צברתי בלי לפגוע באף אחד ובלי לעשוק אף אחד, ומכיוון שאני משתדל לחיות לפי הרצון האמיתי שלי ומקבל על עצמי את כל הקשיים והמגבלות שהוא מציב בפני, אני שומר לעצמי את הזכות להפעיל אלימות כלפי מי שרוצה לפגוע בי, ולא רק במובן הצר של איום ישיר על החיים שלי. ואני יודע שלא אשתמש בזכות הזאת בקלות ראש.
כי זה הרי הקטע של תֶלֶמה – שזכויות הם לא משהו שמקבלים מישות ערטילאית כמו מדינה, אלא משהו שכל אדם לוקח לעצמו, בהתאם לרצונו (ה"אמיתי").
(…)
[תגובה]
מרמיט reply on 2 בנובמבר 2008 17:32:
…
כל זה מאוד אוטופי. בעולם אוטופי גם לא יהיה צורך באלימות, כי כולם יחיו לפי רצונם האמיתי ולא יתנגשו זה בזה, כך שאוזק וגזל לא יהיו "אפשריים".
בעולמנו הרחוק מאוטופי, מעטים יכולים להבין בכלל מה קראולי רוצה להגיד, ומעטים עוד יותר מוכנים לקחת על עצמם את העבודה הכרוכה בתורה שלו. לכן, זאת לא יכולה בשום אופן להיות תורה להמונים. אני לא מנסה לשכנע את ההמונים לעשות כמוני. אני מנסה לקדם את האוטופיה בכל מעשיי, אבל אני לא מוכן להירמס בזמן שאני מחכה שכולם יתעוררו.
אז אני מסיק את המסקנות שלי, ולא אכפת לי כמה רע זה נשמע.
כי אין פה עניין של קידוש הזכות לרכוש. אני לא יודע אם צבירת זהב אפשרית בכלל במסגרת "רצון אמיתי". יש פה את הרכוש הדל שלי, שמאפשר לי זכויות בסיסיות כמו פרנסה, קורת גג ואכילה, ומנגד אנשים שאין להם שום בעיה לרמוס את זכויותיי בשביל התועלת החומרית שלהם.
מציע לך לקרוא גם את התגובות שלי בתחתית http://www.2jk.org/praxis/?p=1578">הפוסט הזה.
[תגובה]
ג’ני reply on 3 בנובמבר 2008 11:42:
כפי שציינת אנחנו כבר מזמן לא חיים בחברת ציידים לקטים. וזה אומר שהרבה ממרקם החיים שלנו – כולל עצם האפשרות שלך להחזיק ברכוש – תלוי בהסכמה הכללית שלהוציא מקרים קיצוניים של סכנת חיים, רק למדינה יש זכות להפעיל אלימות. חוק דרומי ומהלכים בכיוון של חוק דרומי הם צעד מסוכן נגד ההסכמה הזאת. זהו צעד שמרחיק אותנו מחברה של חוק וסדר ומקרב אותנו לחברה של מערב פרוע. אתה אומר שדה-פקטו אנחנו (או אתה) כבר חיים בחברה של מערב פרוע. השאלה אם הדרך לתקן את המצב הזה היא לתת לו תוקף דה-יורה (אופציה שאתה, בפועל, תומך בה), או (כמו שדנג’ה מציע) לחזק את המאבק בגורמים שדירדרו אותנו אליו.
כל הדיבורים על כך שדבריך מכוונים רק לקומץ יודעי ח"ן, במחילה, פשוט לא רלוונטיים. אתה כותב במרחב הציבורי והקוראים שלך הם אנשים עם שכל שמסוגלים להבין כל מה שתאמר להם אם תבהיר את דבריך במידה מספקת. אין שום אפשרות לערוך מבחני כשירות ולקבוע אם אדם מחובר מספיק לרצון האמיתי שלו בשביל לירות באדם אחר. ייתכן מאוד שישנם הרבה פורצים שעומדים בקריטריון הזה לא פחות ממך.
[תגובה]
מרמיט reply on 3 בנובמבר 2008 12:21:
כתבתי בבירור ובהדגשה – אני לא מדבר על חוק דרומי. אני בכלל לא מדבר על מה צריך או לא צריך להיות המצב דה-יורה.
)
(דה יוֹרה?
כתבתי מה אני הייתי עושה, עם או בלי חוק דרומי. כמו שאני לא מחכה לליגליזציה כדי לעשן חשיש.
ומה שאני אומר לא מנוגד למה שדנג’ה מציע.
כן, צריך לצמצם את הפערים, צריך לשפר את הרווחה והחינוך והאכיפה והשוויון.
בינתיים האלימות מסביב היא עובדה קיימת ומוחשית מאוד, ואני לא תורם לה (בכך שאני לא משתמש בה ככלי לגיטימי להשגת מטרות)
אבל אני גם לא מתכוון
to go gently into that good night
(…)
[תגובה]
מרמיט reply on 3 בנובמבר 2008 12:21:
אני כותב במרחב הציבורי, נכון, אבל מלכתחילה לא ציפיתי שהקוראים שלי יבינו כל מה שאני אומר. פשוט כי יש הבנות שאי אפשר להעביר במילים. ואני מזמין אותך לקרוא גם את http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=10123671">הפוסט הבא, שבו הרחבתי על העניין הזה ועל התסכול שהוא מעורר אצלי במקרים כמו זה.
ולסייפא של דברייך – אולי יש אפשרות תאורטית שפורץ יהיה מחובר ל"רצון האמיתי" שלו, אבל אני בספק, ולו רק כי "הרצון האמיתי" הולך יד ביד עם נדר הבודהיסאטווה.
אולי רובין הוד היה גנב שפעל לפי הרצון האמיתי שלו. אני בספק גדול. ובכל מקרה רובין הוד היה דמות פיקטיבית.
[תגובה]
ג’ני reply on 3 בנובמבר 2008 13:20:
קראתי את הפוסט הבא, הוא אפילו יותר מקומם מהפוסט הזה.
אז רק מי שנודר את נדר הבודהיסאטווה יכול להיות מחובר לרצון האמיתי שלו? ומי שלא שמע מעולם על נדר הבודהיסאטווה, אבוד לו? זה לא קצת דוגמטי מצדך, תגיד לי?
מרמיט reply on 3 בנובמבר 2008 15:27:
וואו, איך הגעת לזה ממה שכתבתי?
מה שרק מוכיח את טענתי: לא משנה כמה אתאמץ להסביר בצורה נהירה (וזאת קריעת תחת שלא ברא הדמיורגוס), ולא משנה כמה נבונים ומשכילים הקוראים שלי (והתרשמתי שאת כזאת), יש עדיין פוטנציאל לאי-הבנות מז’וריות.
אז ככה: נדר הבודהי’ הספציפי מעניין אותי כקליפת השום. גם אני לא הכרתי את המונח עד שנתקלתי בו אצל קראולי, ואמרתי "וואללה, זה בדיוק זה."
כי נדר הבודהי’ הוא מבחינתי שם קיצור להבנה הפשוטה, שכל מי ש"מתחבר" (פרדון מיי ניו-אייג’) לרצון האמיתי שלו מגיע אליה בשלב מוקדם יחסית, שאי אפשר להיות חופשי ומאושר באמת כל עוד אני מוקף בנשמות נדכאות ואומללות. בעצם זה חוק טבע, כשחושבים על זה.
ולכן, אין שום מניעה להתחבר לרצון האמיתי גם בלי לשמוע על נדר הבודהי’, ואפילו בלי לדעת מי ומה זה בודהה. אבל אי אפשר להתחבר לרצון האמיתי בלי שההבנה הזאת תפציע, גם אם נקרא לה הצהרת גנדלף.
(במאמר מוסגר, לדעתי ידע "תיאורטי" מעין זה יכול מאוד לעזור ברגעי האמת, כשהשדים
מרמיט reply on 3 בנובמבר 2008 15:28:
קוסאומו ישרא
…ידע תיאורטי מעין זה יכול לעזור מאוד ברגעי האמת, כשהשדים משתוללים בנשמה, אבל לא על זה מדובר פה.
אורה הכפולה ב-31 אוק' 2008 בשעה 7:45 #
אני חייבת להגיד שלא עקבתי אחרי כל מה שנהיה מהפוסט שלך.

וקצת נדהמתי מזה שזה הפך לפוסט כל כך מתוקשר. לא אמרת שם שום דבר שמישהו מאיתנו לא חשב לעשות במקרים כאלה ואחרים. והנקודה היא שאנחנו מאוד משתדלים למנוע מעצמנו את המצבים האלה. מה אנשים מתפלאים? שתגובתם ומוסריותם של אנשים הן לא תכונות דיכוטומיות? שוק גדול ממש…
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 12:59:
מסתבר שלא כולנו חשבנו לעשות את זה במצבים כאלה ואחרים.

וכן, אנשים (ברובם, כל ההכללות שגויות וכן הלאה) רגילים לדיכוטומיות, מחפשים אותן, מתנחמים בהן וחוסים בצילן. ימין ושמאל, ליברל ופשיסט, טוב ורע, חושך ואור… גנדלף והבלרוג
אני לא ממש התפלאתי שהפוסט נהיה "כל כך" מתוקשר. התפלאתי רק שלא חשבתי על זה מראש. זה הרי לחם בשביל הוויינטים של העולם…
(פוסט שכתבתי על ערוץ הספורט הביא יותר כניסות, אבל זה היה בימים שנאנא היה נענע. כמה שיותר פשטני ודיכוטומי, ככה יותר רייטינג.)
[תגובה]
אורה הכפולה reply on 31 באוקטובר 2008 15:41:
אני חושבת שאנשים שמסרבים להכיר במורכבות של העולם ובמורכבות שלהם עצמם סופם לגרום לאחרים ולעצמם גם אומללות.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 22:01:
ואני מסכים איתך.
[תגובה]
חגית ב-31 אוק' 2008 בשעה 8:17 #
קראתי רק את ההתחלה של הפוסט, ואמשיך מאוחר יותר. רק רציתי להגיב שאני חושבת שההבדל בינך לבין היורים הוא שלך מלכתחילה לא יהיה נשק בבית, לא?
זה מה שהופך את התגובה שלך לאחרת.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 22:01:
נכון, אין לי נשק חם ואני לא רוצה שיהיה לי.
[תגובה]
בַּיִם ב-31 אוק' 2008 בשעה 11:31 #
לא יצאת ’פשיסט’
יצאת מאוד אנושי בעיני.
הבעיה היא איך יקראו הפשיסטים את הפוסט הקודם שלך אליו הגיעו דרך תמונת האקדח?
האם הפשיסט המצוי הוא מספיק נבון להפריד בין מילים למציאות?
האם יונה אברושמי היה מספיק נבון בזמנו להפריד בין המילים לזריקת הרימון?
ויגאל עמיר!? היה נבון מספיק?
לא שחלילה אני טוען שאתה כאן אשם באיזושהיא אלימות
אבל אנשים רבים מפרשים את חוק דרומי כהיתר לאלימות ולהרג.
וזה מסוכן, מאוד מסוכן…
מחר זה עשוי להיות מופנה גם כנגד תמימים…אפילו כנגדך חלילה
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 11:41:
נכון. היטבת לתאר את אי-הנוחות שלי עם מה שקרה לפוסט הקודם.
אני אף פעם לא אחראי על איך שאנשים יקראו ויבינו את הדברים שלי. אני גם לא יכול לדעת לאן הטקסטים שלי יתגלגלו.
מי שקורא בטקסט שלי היתר לאלימות בלי לדפוק חשבון, לא צריך אותי כדי להשתכנע.
[תגובה]
בַּיִם reply on 31 באוקטובר 2008 11:53:
אנחנו לא אחראים למילים שלנו?…
אולי אותו האחד לא זקוק להיתר שלך אבל הוא כן זקוק ליכולת הראיה שלך…
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 15:52:
יש לי דז’ה וו לדיון שלנו בשאלה אם פוסטים שלי מעודדים שימוש בסמים.
אני אחראי על הצגת הדעה שלי בצורה הבהירה ביותר שביכולתי. אני לא אחראי על המסקנות שאנשים מסיקים מקריאת מה שאני כותב.
אם הייתי צריך לקחת על זה אחריות, לא הייתי יכול לכתוב כמעט כלום.
[תגובה]
בַּיִם reply on 31 באוקטובר 2008 18:14:
אכן דז’ה וו
העלתי סימן שאלה. לא יותר.
לא לי לקבוע על מי אתה משפיע.
שבת שלום
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 22:00:
אני בעד סימני שאלה.
שבת שלום גם לך
[תגובה]
בַּיִם reply on 1 בנובמבר 2008 9:36:
אני יודע

לכן אני מעז להציב אותם אצלך בתגובות
[תגובה]
בַּיִם reply on 1 בנובמבר 2008 9:39:
עוד מילה אחת בקשר לאחראיות על מילים:

אם ברצונך להיות אחראי עשה מה שאני עשיתי וחסום את האופציה להמלצות על דף ראשי וכאלו (יש אופציה כזו)
[תגובה]
mishmish ב-31 אוק' 2008 בשעה 12:00 #
וכרגיל… מדהים.
על הפוסט הקודם לא הספקתי להגיב. אבל אין עוד מה לומר: כמו תמיד – חד כסכין, קוהרנטי, כן ואמיתי.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 21:47:
די, נו, תמשיכי

אני שמח לראות שהתווסף לינק. מזמין את עצמי לשלך
[תגובה]
mishmish reply on 1 בנובמבר 2008 18:23:
תמיד שמחה. אני רב הזמן ב"הפסקה" (בכתיבה). אבל זה ככה כבר חמש וחצי שנים. כמו בנישואים P;
[תגובה]
Esti ב-31 אוק' 2008 בשעה 12:03 #
יש בעיה עם ההנחה הזאת של קראולי, כאילו לאדם יש זכות לעשות כל דבר שיש ברצונו לעשות. העניין הוא שלפני שמסכימים להנחה הזאת צריך להגדיר באופן מדוייק ובלתי מתפשר מה זה "רצון". כי תגובה מהמותן לא תמיד נובעת מרצון. וגם תגובה מחושבת היטב לא תמיד נובעת מהרצון. וממה שאני מכירה אצל קראולי, ובכלל אצל בני אדם: "הרצון" מופיע כשיש איזון מושלם בין השמים והארץ, בין הפסיבי והאקטיבי, בין המים והאש. באזור הזה, כשיישבת בתוכך לזמן מה את הניגודים האלה, אז מופיע הרצון. אז אתה יודע באמת מה אתה "רוצה". לא מה מתחשק לך, ולא מה בא לך, ולא פרץ של אלימות או רגשות אחרים. רצון לא שייך לאף אחד מהקטיגוריות האלה אלא כולל בתוכו גם אותן ועוד הרבה אחרות. מקווה שאני לא נשמעת כמו סינית.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 21:59:
את מתפרצת לדלת פתוחה. אני מציע לך לקרוא את הפוסט המלא שמתוכו הבאתי את הציטוט הזה, כי הסברתי שם בהרחבה את מושג "הרצון" לפי קראולי
בתמצית: "הרצון האמיתי" (true will) עומד בלב התורה של קראולי, כמו שמוכיח החוק הראשון של תלמה:
Do what thou wilt shall be the whole of the law
thou wilt = לשון היחיד הארכאית של you will. כלומר הרצון האמיתי הוא אינדיבידואלי, משתנה מאדם לאדם. הרצון האמיתי הזה מקביל למה שאפשר לכנות "העצמי האמיתי" (שמעבר לאגו וכו’). זוהי מהותו האמיתית של האדם, מעבר לגחמות, להתניות ולעכבות.
מטבעו, הרצון האמיתי של אדם לא יכול גם להתנגש ברצון האמיתי של אדם אחר – כי אם יש התנגשות, זה אומר שלפחות אחד מהשניים לא ממלא את הרצון האמיתי שלו. זה כמו חוק טבע, וזה נשמע מאוד הגיוני כשחושבים על זה לעומק.
כך שבאיזשהו מובן, זה קצת מעקר את היישום של קראולי במציאות, כי כמה אנשים בעולמנו כבר יודעים וממלאים את הרצון האמיתי שלהם?
ז’תומרת, חוץ ממני ו
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 22:00:
איזו קטיעה אלגנטית של התגובה.
זה ילמד אותי לוותר על בדיחות מטופשות
[תגובה]
Esti reply on 1 בנובמבר 2008 9:08:
[תגובה]
mishmish ב-31 אוק' 2008 בשעה 12:03 #
ועוד משהו: תמיד נחמד למצוא מישהו שמוכן להקשיב למה שיש לאליסטר קראולי :]
את הפרויקט שלי באנגלית בכיתה י"א עשיתי על שטניזם. מיותר לציין שהמורה שלי כמעט שלחה אותי להסתכלות.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 21:51:
שטניזם? הנוער של היום…
אני בכיתה י"א כתבתי חיבורים ועבודות על ילדי הפרחים.
אפילו לא הכרתי את השם אליסטר קראולי עד איזה עשר שנים אחרי.
(אבל אז לא היה אינטרנט, או ניו-אייג’.)
"מוכן להקשיב" לאליסטר קראולי זאת הגדרה מצוינת, כי לא את כל מה שהוא כתב אני מקבל.
ואם בקראולי חשקה נפשך, הזמיני את עצמך לרשימה "מסעותיי עם הדוד אל" שבסרגל השמאלי והתחילי לדפדף…
[תגובה]
mishmish reply on 1 בנובמבר 2008 18:24:
כמובן שגם אני לא. כל הקטע של להצליח ולראות את העתיד מעל ערימה של גולגלות לא בדיוק.. אה…. קוסם לי.
אני היפית מטומטמת. אנחנו אוהבים ללמוד דברים חדשים :]
[תגובה]
וורצל ב-31 אוק' 2008 בשעה 23:11 #
גוטה. עכשיו רק צריך לעקור ממך את השנאה לעשירים שהיא חצי מיותרת. לדוגמא, ההכללה על הילדים שהם מפונקים וכו’ וכו’ – גם ילדים עניים ככה. למעשה, רוב האנשים, גם כשיציעו להם חינוך חינם ודמוקרטי ומה שהם רוצים יעדיפו לראות טלוויזיה. אל תאשים את הקפיטליזם בזה, לא ממש צריך להאשים מישהו בזה – הם לא רוצים ללמוד, שלא ילמדו. אתה צריך להציע, אתה לא יכול להכריח.
תחשוב על עצמך, אם אי פעם ’התאמנת’ על משהו, ואני מדבר על אימונים סדירים עם מטרות ולא סתם לשחק עם הכדורים וכשבא לך לעשות תרגיל חדש, אלא אימון של שעה עם מטרה ככה וככה, תחשוב על אימון כזה שאתה מכריח את עצמך ללכת אליו ביום שלא בא לך. תראה את השטן הקטן שיש בתוך עצמך אפילו שאתה מת להתקדם, שמייאש, מרדים, מתעצבן, מפחד. יש את זה גם להם. והם לא חיים בחברה שמקדמת בדיוק הצלחה במובן הווינרי שלה של להתרכז, להבין מה אתה רוצה, להבין, לעשות. אל תצפה מהם ליותר מדי, כמה מורים טובים היו להם קודם? כמה קשה להם פתאום להשתנות בתוך החברה של שאר הילדים, כמה הם מפחדים שיצחקו עליהם, כמה כל התהליך של למידה קשה. זה מפריע לי לראות אותך יורד עליהם ככ
[תגובה]
ללא שם reply on 31 באוקטובר 2008 23:12:
ככה. הם לא מכירים דרך אחרת, זה תהליך קשה מאוד מאוד מאוד. עזוב ג’אגלינג, תלמד אותם איך ללמוד.
[תגובה]
וורצל reply on 31 באוקטובר 2008 23:13:
וד"א, כשכתבת לפני כמה זמן על איך הערת בקטנה על הקורבן ועל כל העסק שהיה להם שם, ניסחת את זה במילים כל כך מדויקות וזה היה מצויין. שלא נאמת להם אלא רק הראית להם שזה באמת ככה.
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 23:49:
פעולות שונות בסיטואציות שונות…
)
(אוף בטח יש לזה איזה ניב קולע ששכחתי.)
יש זמן מתאים להערה בקטנה (וזה היה המבט, יותר מההערה),
ויש זמן שבו יותר מתאים נאום תוכחה.
אני מקשיב שם לאינטואיציה שלי, וזה נפלא (אפרופו עוד דיון שהיה לנו לא מזמן, ואפרופו ההגדרה המצוינת של שרהלה שהגיע הזמן ללנקק לפה). אין לי זמן לשקול צעדים יותר מדי, ואני זורם עם הסיטואציה. אין ברירה.
זה לא אומר שלא שקלתי מילים, וטון דיבור, אבל הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.
ומה אתה יודע – הם ישבו והקשיבו בשקט, ואצל הכיתה הזאת זה כבר הישג גדול.
ואחרי זה הם ג’יגלו עד סוף השיעור (עשר דקות) בריכוז ובהנאה, אתגרו את עצמם וקצרו פירות.
שנאה? פחחח
(ורוח הטוקבק שורה על המרמיטיה
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 23:58:
(רק עכשיו ראיתי את סוף התגובה.)
)
צר לי שראית בזה ירידה.
זה היה תיאור מצב.
אני חוזר ומזכיר שוב ושוב, כי זה נהיה יותר רלוונטי מפוסט לפוסט: אני לא מאשים את הילדים. אני אפילו לא מאשים את ההורים שלהם. כמו שאני לא מאשים את הפורצים.
אני לא מאמין בשיח של אשמה.
אף אחד לא אשם בנסיבות חייו. זה המובן העמוק, הקודר, הניהיליסטי, של קארמה.
זה לא פוטר אף אחד מאחריות לחייו.
אבל אף אחד גם לא אשם בזה שהוא לא לוקח אחריות.
(כי הרי אין אשמה
אני בוחר לקחת אחריות על חיי. ההשלכות של זה מרחיקות לכת. הן מערבות אותי בחיים של אחרים בצורה שלא העליתי על דעתי האנוכית והאגו-צנטרית.
אני מנסה להשפיע.
וכן, אני מנסה ללמד את התלמידים שלי איך ללמוד. איך להקשיב. איך להתבונן. איך להגיב. איך לנסות. איך להצליח. ולהיכשל.
ג’אגלינג הוא רק האמצעי. בטח בכיתה הזאת.
ולקח לי זמן להפנים את זה. מודה.
(המשך…)
[תגובה]
מרמיט reply on 1 בנובמבר 2008 0:00:
…
אבל שלא תבין בשום אופן שאני כועס עליהם כי הם לא מצליחים לג’גל או משהו. אני כועס קודם כל על הדרך שבה הם מתייחסים לסביבתם, ולעצמם.
ו(גם) את זה אני מנסה לשנות.
במנות קטנות.
כהישג ידי הצנוע.
וכמידת הצניעות, אני גם לא מצפה להישגים מפוארים.
אבל "להעביר שיעור" בתנאים כאלה – לא במשמרת שלי.
Not on my turf
(גנדלף אמר על זה משהו יפה פעם.)
[תגובה]
מרמיט reply on 31 באוקטובר 2008 23:44:
כל מה שאתה כותב טוב ויפה, וגם היה נכון עד תחילת השבוע האחרון.
כי השבוע נחשפתי לעוד כמה בתי-ספר, עם ילדים שונים ומורים שונים ואווירה שונה, ועכשיו יש לי בסיס להשוואה.
וכדי לא לקפוץ למסקנות, ישבתי והתלחשתי בחדר מורים עם עוד מישהו "מבחוץ".
לא כתבתי את מה שכתבתי בקלות דעת. אני יודע שאלה מילים קשות.
ואני לא שונא עשירים. אני חומל עליהם כמו שאני חומל על העניים.
every man and every woman is a star etc.
ועל אחת כמה וכמה הילדים שלהם.
זוכר שכתבתי לא מזמן על השיר "עזרה בדרך"? על זה שהעזרה "מגיעה" גם לעובדי-הקבלן וגם לעבדי ההיי-טק, גם לפורצים וגם למפיקי הריאליטי? אני משתדל לא לשנוא אף אחד.
[תגובה]