[השיר הזה פשוט מתבקש פה, אבל לא הצלחתי לאמבד. תקליקו.]

.

ושוב הוכח שאין כמו פרץ אלימות קטן כדי למשוך תשומת לב.*

.

תראו איזה גבר-גבר עשו ממני בדף הראשי של ישרא:

go ahead, make my day

.

בנאנא0 הגדילו עשות וחימשו אותי כמו הייתי ריפלי היוצאת לקרב נגד האמא של הנוסע השמיני:

אה, עכשיו אני שם לב שזה רובה צלפים. עם זה אני יכול להגיע ללוד.

.

כשסיפרתי למרמיטה על הפיכתי לנער-הפוסטר של הרֶדנֶקיוּת הישראלית, היא נאנחה קלות: "זה לא טוב."

"למה," שאלתי, "…כי זה מוציא אותי קצת פאשיסט?"

"כן," היא הודתה.

"למרות," הוסיפה, "שאני מסכימה לגמרי עם המגיבה שכתבה לך שמי שמבצע פשע צריך לקחת בחשבון שהוא עשוי להיענש, וזה לא מה שקורה אצלנו."

.

אחר כך היא סיפרה לי סיפור זן שלא הכרתי, על נזיר שישב במערה ורק גלימתו לגופו, וכשנכנס אליו גנב הוא הציע לו את הגלימה, והגנב לקח אותה.

(המרמיטה עוד לא מאמינה עד כמה אני מאמין בחוכמתה.)

.

.

*מה שגם מוכיח שוב את סעיף 1 בחוק האנתרופיה של הבלוג:

סיכויי החשיפה של פוסט עולים ככל שהוא נכתב יותר מהמותן, או מהבטן.

.

והפוסט הקודם, שמתקרב לראשונה בתולדות הבלוג למאה תגובות, נכתב מהבטן.

(רבאק, אפילו רווחים בין השורות לא טרחתי להכניס.)

ואין בזאת משום אמירה שהראש מתנער מאחריות לתוכנו. שקלתי היטב מה שכתבתי, ואני עומד מאחורי כל מילה. אבל ידעתי היטב, עוד לפני שפרסמתי, שאתקשה מאוד להגן על העמדה שהצגתי בוויכוח תיאורטי מלומד ומושכל.

.

מלומד ומושכל כמו פוסט התגובה המצוין של דנג'ה, שהתגובה היחידה שעלתה לי בראש בסופו היתה, כדברי הרב במעשייה הידועה: גם אתה צודק.

.

.

אז גם הפוסט הנוכחי נכתב מהבטן, ולא בשביל הרייטינג (תודה, הספיק לי) אלא כי יש לי הרבה יותר מדי מה להוסיף בנושא הזה, ואין לי את הזמן או את הכוחות לערוך את זה בצורה משכנעת, ובכל מקרה אין לי שום יומרה לשכנע. גם ככה, הרצף האסוציאטיבי שדוחק בי לפרוץ אל הכתב יגזול גזל יותר מדי מזמן העבודה שלי, מהניסיון הנואל שלי להתפרנס ביושר בעולם שנשלט על ידי גנבים, קטנים כגדולים.

.

בואו נבהיר כמה דברים: אני לא ליברל ולא פאשיסט. אם כבר תֶלֶמיסט, לצורך העניין.

בהתאם, הפוסט הקודם שלי לא עסק בחוק דרומי, אלא מקסימום בחוק תֶלֶמה. מבין מאות הקוראים שנכנסו לפוסט הזה עד עכשיו, מתי מעט טרחו לעקוב אחרי הלינק בראשו, שהוביל לפוסט הראשון שלי על קראולי ו-Thelema ; פוסט שהטריגר לכתיבתו, למרבה חוסר המקריות, היה מקרה שי דרומי.

(והפעם, זה היה הרבה יותר קרוב אלי הביתה.)

.

אז למען כל העצלנים, הנה שוב הציטוט מקראולי שהיה ליבת הפוסט ההוא:

.

אין אלוהים מלבד האדם

.

1.

לאדם נתונה הזכות לחיות לפי חוּקוֹ –

לחיות כדרכו לפי רצונו;

לעבוד כרצונו;

לשחק כרצונו;

לנוח כרצונו;

למות במועד ובאופן שברצונו.

.

2.

לאדם נתונה הזכות לאכול כרצונו;

לשתות כרצונו;

להתגורר היכן שברצונו;

לנוע כרצונו על פני האדמה.

.

3.

לאדם נתונה הזכות לחשוב כרצונו;

לדבר כרצונו;

לכתוב כרצונו;

לרשום, לצייר, לפסל, לחרוט, לעצב, לבנות כרצונו;

להתלבש כרצונו.

.

4.

לאדם נתונה הזכות לאהוב כרצונו: -

"טלו מהאהבה כמידת צורככם ורצונכם לפי רצונכם,

בזמן, במקום ועם מי שברצונכם." (ספר אל. I . 51)

.

5.

לאדם נתונה הזכות להרוג את אלה המאיימים על זכויות אלה.

.

[ואם כבר קראולי... זה הפרק השלישי של ספר החוק, אחרי שנואיט אלת האהבה גמרה לומר את דברה.]

.

.

כבר אז, אקס לא אהבה את השורה האחרונה והציעה תיקון: לסלוח במקום להרוג.

כבר אז עמדתי מאחורי הדברים שכתבתי.

.

הבהרה: בכל ימי חיי לא הרגתי ולא נהרגתי, ואני מקווה שזה יישאר ככה.

.

ועדיין, היום שבו ראיתי ברחוב את השלט עם סיסמת התעמולה שבכותרת הפוסט הנוכחי, והבנתי פתאום את המשמעות ההפוכה שאפשר לקרוא בה, היה מבחינתי יום של שחרור גדול.

שחרור מהלך_רוח_כנוע.

.

גם לפני זה יצא לי לדחוף פה ושם איזה שיכור שחצה את הגבול, לְאַיֵים ולהִתאַיֵים פה ושם, אבל בשנים שחלפו מאז שגיליתי שאפשר לא להרים ידיים ולהילחם בְאלימות, הרשיתי לעצמי להעמיק את היכרותי עם הצד הפחות-תקין-פוליטית של הנוסחה fight or flight. למדתי מתי נראה לי לנכון להתייצב מול אגרסיביות, במקום לסגת. למדתי - גם על בשרי - שספיגת אלימות יכולה להיות חוויה מעוררת (במובן מאירה), כמעט כמו חבטת המקל של מורה הזן בראש.

.

בפוסט הקודם לא היתה שום קריאה לאף אחד לעשות שום דבר. לא היתה בו גם הבעת דעה בעד או נגד חוק זה או אחר בארגז החול של הפוליטיקה הפרלמנטרית. הוא היה הצהרה אישית שלי שאני שומר לעצמי את הזכות להגיב בתוקפנות ואף באלימות, ממוקדת ומדודה כמידת יכולתי (המשתפרת), כלפי עולם שמרשה לעצמו לדרוס את זכויותיי (במובן התֶלֶמי, לא הליברלי) באלימות הולכת וגוברת.

.

.

ביומיים האלה, כשהקאונטר רתח והמגיבים געשו והרבה אנשים קראו כל מיני דברים בטקסט שכתבתי וכתבו כל מיני דברים בתגובה, אני קמתי בשש וחצי ונסעתי ללמד ילדים מיומנות בעלת פוטנציאל תועלת אדיר בעיני, ותוך כדי כך לקושש פרנסה דלה. אחר הצהריים ובערב ניסיתי להשלים שעות תרגום כדי לקושש עוד קצת פרנסה (דלה…).

.

"אני הולך לשדוד בנק," אני אומר לפעמים למרמיטה כשאנחנו עוברים על המאזן ומנסים לתכנן איזשהו אופק כלכלי.

אבל בסוף, איכשהו, אני לא שודד אף אחד.

.

(אני חושב שיש מִתאם הפוך בין רמת ה"מוסריות" (מה שזה לא יהיה) של עבודה לבין רמת ההשתכרות ממנה.

אמת אחת חוצה את כל המעמדות והעשירונים:

ככל שאתה מוכן להפר יותר חוקים ולדרוך על יותר אנשים, יהיה לך קל יותר להרוויח כסף.

קצת עקום, לא? לא ידעתי ש"היד הנעלמה" מתמחה בכאפות.

בעצם, כן ידעתי.)

.

הבוקר, עם הקפה שלפני העבודה, עוד הספקתי בשעה טובה לקרוא במוסף דה-מאכר מיום שישי את הכתבה שכותרתה "חברות דירוג האשראי מכרו את נשמתן לשטן תמורת רווחים". (לא זמין ברשת, למרבה הצער). צוטט שם אימייל של אנליסט באחת החברות שכתב: "אני מקווה שכולנו נצא לפנסיה ונהיה מיליונרים לפני שכל מגדל הקלפים הזה יתמוטט."

.

אז מה, הייתי יורה בו?

Don't tempt me

.

(אבל הרי כל עניין היריות הזה לגמרי היפותטי, כמו שאבחן שחר. שלא לומר פתטי.

מקסימום הייתי עושה לאנליסט, או לפורץ, מופע ג'אגלינג* שלא היה שוכח.)

(*לא, זה לא אני בסרטון**)

(**זין על הקוהרנטיות של הנראטיב, כבר אמרתי?)

.

.

במקום לירות, הלכתי להרביץ תורה בילדים של המקבילים הישראליים של האנליסטים האלה, ביישוב העשירון-העליון אי שם בהרי ירושלים.

פירות הבאושים של הקפיטליזם הדורסני, כמו שסיכמתי עם מורה-מַעֲשִׁיר אחר כשחלקנו חוויות מניסיוננו עם קהל היעד הזה.

איפה הם ואיפה ילדי האינטגרציה המתוקים מבית-הספר של יום אתמול.

(בהכללה, כמובן. אבל הרי אנחנו כבר יודעים ש"כל הכללה שגויה" זה אוקסימורון.)

יש קומץ חמודים, מוכשרים, פתוחים, יצירתיים. אבל הרוח הכללית השוררת היא של אנוכיות מפונקת, חוסר כל יכולת לדחות סיפוקים, או רצון להתאמץ. חוסר התחשבות מינימלית בחברים לכיתה, או במורים רחמנא ליצלן. רק רצון נואש לקבל חיזוקים, סיפוקים, גירויים, ריגושים. להיות ראשונים. להיות נבחרים.

הם לא רוצים ללמוד. הם רוצים רק להראות שהם יודעים.

הם לא רוצים לגדול, רק להוכיח את גדולתם.

.

הפרעת קשב קולקטיבית. (אפרופו הנושא החם.)

דור מתנוון.

The rich will eat themselves

.

לא, לא יריתי בהם.

גם לא הרבצתי להם.

.

הפעם, בניגוד לממש-לא-מזמן, גם לא צעקתי עליהם.

תקיפות, לא תוקפנות.

נשלטת, אבל לא עדינה.

כי "המשך ההתבהמות שלנו כחברה " (דנג'ה, שם), פנים רבות לו.

וגם למלחמה בהתבהמות פנים רבות.

"אי אפשר לגרש את החושך בעזרת מקל" – אמר מי שאמר – "נסה קצת אור רך."

ואני משתדל להפיץ אור בכל אשר אפנה, אבל לא שוכח להחזיק גם מקל.

כי מי שמתעקש לראות רק את האור ולהתעלם מחשרת האפלה המתקדרת סביבו, ומהכלבים המשוגעים שמסתובבים בחסות האפלה הזאת, פוטר עצמו מהתמודדות עם נתחים נכבדים של המציאות.

.

ואני מאמין בתיקון. אני מאמין באפשרות לתיקון. העולם. והאדם.

אחרת לא הייתי שר.

אבל אני לא מאמין בלהפנות את הלחי השנייה.

אני לא מאמין בכניעה שמתורצת כסליחה.

אני לא מאמין בהסתמכות על גורמים חיצוניים שיושיעו אותי, או ישמרו עלי.

ובטח לא על מוסדות ממשלתיים, שהאינטרסים שלי מהם והלאה.

.

אני לא מתכוון לוותר מראש לנוכח תוקפנות, ואחת היא לי מה דתו או רקעו של המאיים

על בטחוני,

על פרנסתי,

על שלומה ושלוותה של ילדתי,

או על חיי כלביי.

תמיד אעדיף למצוא פיתרון שימנע אלימות,

אבל זה לא אומר שאלימות פסולה בעיני אבסולוטית,

מלכתחילה,

בכל מצב.

.

אז כן, הייתי יורה באקדח ההיפותטי שלי.

אבל לא בכוונה להרוג.

.

.

כל העסק הזה מזכיר לי ספרי מד"ב אפוקליפטיים, על נחילי המנושלים שבוזזים את בתיהם של אלה שעוד נשאר להם בית. תמיד הזדהיתי עם שני הצדדים. תמיד יכולתי לראות את עצמי בשני הצדדים, ולתהות מה באמת הייתי עושה if push came to shove.

אני לא מרגיש צורך להוכיח לאף אחד את האמפטיה שלי לפרולטריון-הסחבות. אני עושה כל שביכולתי הדלה לעזור להם, אבל זה לא אומר שאעמוד מנגד ואתן להם לקחת את מה שהשגתי לעצמי בזיעת אפיי.

שישאירו לי את הבחירה מה אני רוצה לתרום.

.

העשירים, שידאגו לעצמם.

We're gonna hug them all

[but]

If they don't see the light
and they don't change their ways
we will have no choice
but to go back to plan A

And we're gonna FUCK them all

.

.

ואיריס י"א בטח נאנחת ואומרת: לא יצאתי בשלום – יצאתי גבר.

.

.

[וזאת, אם תרצו, היתה גרסת הסוטול של הפוסט הקודם.]

.

[7 תגובות נפלו בדרך מישראבלוג; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. מלשנית
  2. כולם רוצים שירים פשוטים
  3. איפה הייתי ומה עשיתי כשלא כתבתי את כל מה שרציתי
  4. זה היה היום שהיה
  5. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?