-"אבא, איפה היית כשהעבירו את חוק המאגר הביומטרי?"

-"ניסיתי להתפרנס, מותק, לקחתי שלושה פרויקטים במקביל. היה חופש גדול. הלכנו לקרקס…"

גל מור כבר עורר אותי לרגע מחרגוני, וכמעט התכוונתי לכתוב שגם אני לא אתן להם את האצבע שלי.

עד שנזכרתי שכבר יש להם אותה. עשר שנים.

ובכל זאת, בהנחה הסבירה שהם איבדו אותה, או לא יצליחו להמיר לפורמט…

how you're gonna come?

with your hands on the screener

or on the trigger of your gun?

.

עשר שנים בדיוק מאז שחזרתי לארץ. לא העליתי על דעתי שאשאר בישראל עשר שנים. בטח שלא העליתי על דעתי שלא אצא את גבולותיה (חוץ מפעם-פעמיים בסיני). לא העליתי על דעתי שאבלע כל כך הרבה צפרדעים.

אני הצפרדע שיושבת בתוך סיר המים. צומח תחת אש מדליק סיגריה מבקש שירד כבר גשם.

והרי טימותי לירי כתב לפני יותר משלושים שנה שהיהודים, אחרי שמילאו זמן כה רב את תפקיד הקורבן במשחק התפקידים הפסיכו-היסטורי, מיהרו להקים את הגטו המשוכלל ביותר בעולם.

Transcend your Gene Pool

נכתב בתחתית כל דף ודף בספר הזה.

ידעתי.

הבנתי.

ובכל זאת חזרתי.

ועוד הקמתי כאן משפחה.

.

(…למופת.)

ביום שישי לקחתי את זוזו לקרקס. כשהתקרבנו לאוהל הרגשתי שהיא אחוזת יראת קודש. נפעמתי איתה ובשבילה. רוויתי אושר מהצחוק שלה למעללי הליצנים.

בדרך השמיעו ברדיו את Octopus' Garden

"זה מתוך…" התחלתי להגיד.

"צוללת צהובה!" היא השלימה בחדווה.

סוגרים שנה בגן, בלי אבדות בנפש.

יחד חילצנו את תומת ציוריה ושיריה, את חדוות הקשקוש, מתכתיבי הקונפורמיות והדידקטיות.

.

"היא עבדה יפה מאוד היום," אמרה לי המפעילה החדשה בקייטנה.

"יופי, אז נשלם לה החודש," הייתי צריך לענות.

.

אבל זה עוד כלום, בקטנה.

הקרבות הגדולים עוד לפנינו.

לתוך מה אני מגדל אותה?

לתוך מה לעזאזל אנחנו מגדלים אותם?

.

עשר שנים מאז שחזרתי לארץ. לא העליתי על דעתי אז שאהיה איפה ואיך שאני היום. לא הייתי מעלה על דעתי שאהיה מאושר במקום הזה. לא ממש ידעתי אז מה זה אושר. כמה רעש היה לי אז בראש, אלואימא.

איך ייתכן עשור כזה של צמיחה וגדילה על רקע עשור אפל וקודר כזה בממלכות הגאו-פוליטיקה?

איך אפשר למצוא שקט בתוך שוועת האדם והאדמה? איך אפשר להתרווח בנחלתי כשהקרקע בוערת?

לפני עשר שנים רציתי רק לעשות גלים. שילחתי את חרון אפי ברעש מהדהד, ודי מהר נרמסתי ונקברתי תחת ההדף.

וכשקמתי מתוך ההריסות כבר לא רציתי לעשות גלים.

רק אדוות.

כמו הפוסט הזה.

אני לא מזלזל באדוות. ראיתי את אפקט האדווה בפעולה, את כוחה של העדינות המסתננת מבעד להגנות.

דרך הטאו, בקטנה.

אבל מה עושים כשהאדוות לא מספיקות?

מה עושים כשגל עכור מתחשר באופק, שלא לומר מגיע עד צוואר?

מה עושים כשאני רואה אותו אופף קרובים ויקרים לי?

.

-"איזה תועלת יש בכושר לחימה אם אתה לא יכול להרביץ לחלאה כמו דה ויטו? מה תעשה אם מישהו מתחיל אתך בתגרה?"

-"הסנסאי אומר שההגנה הטובה ביותר היא זוג רגליים."

-"אהה, לבעוט בתחת, רגל שמאל ורגל ימין. גמרתי את הטיעון שלי."

-"לא כל כך. לברוח."

(ג'יי מקינרני, ראנסום, זמורה ביתן, 1991; אנגלוזים במקור.)

.

(נו, אז מתבקש לשים כאן את השיר ההוא של הקלאש. אבל אני שומע ערוץ meditation בלאסט.פמ עכשיו.)

.

[31 תגובות נפלו מהמשאית בדרך; לקריאת הדיון המלא בחלון חדש]

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. מלשנית
  2. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה
  3. איך אפשר לישון כשהמיטה בוערת?
  4. על מות האימפריה
  5. זה מה שקורה כשרוצים שמישהו ישנה את העולם בשבילך