Invoke Often
טוב, הניסוי הצליח ויש תוצאה חד-משמעית: אף אחד לא הבין את הפוסט הקודם שלי, לפחות לא במידה שמעוררת דיון.
אז אני אגיד מה שרציתי בצורה הכי פשוטה והכי קצרה שאני יכול:
היכולות של הגוף האנושי חורגות בהרבה מהמגבלות שרובנו מדמים. אם אתם לא מאמינים לי, חפשו parkour ביוטיוב.
זה נכון גם לגבי המוח האנושי. אפשר לאמן את המוח לעבד באופן מודע מסרים שהוא לא מבחין בהם בדרך כלל. אפשר לשפר את מהירות התגובה, אפשר להיפטר מהתנהגויות מזיקות. (והנה שוב הפוסט של אסף פדרמן, שמתארח אצלי פעם שלישית לטובת מי שטרם קרא.)
פיתוח של כל היכולות האלה דורש בעיקר דבר אחד: תרגול חוזר ונשנה. רוצה לשנות את הרגלי הנהיגה? (כמה שאני מזדהה.) תתרגל שוב ושוב נהיגה אחרת. ושוב. תשכח ותיזכר. תישבר ותתמיד. עד שתטמיע. עד שתעשה את זה בלי לחשוב. עד שזה יהפוך לטבע.
באותה מידה, בכל פעם שאני נכנע להרגלים הרסניים אני מבסס ומחזק אותם. אני קובע את גורלי בכל החלטה, בכל קיבעון, בכל סיגריה שאני מדליק או לא. בכל פעם שאני נכנס למריבה מטופשת או מבליג. בכל פעם שאני מזפזפ או שוטף כלים.
כי האדם, כל אדם, נמצא בשינוי מתמיד. אני לא מי שהייתי לפני עשר שנים, וגם לא לפני שנה, וגם לא לפני שנייה. אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים והקבוע היחיד הוא השינוי וכן הלאה.
אז לעשות את השינוי הזה במודע - לדחוף אותו ככל יכולתי בכיוון הרצוי לי, ולא להיגרר בעקבותיו מתוך אינרציה בכיוון שאליו שוגרתי עוד לפני שעמדתי על דעתי.
כי האישיות שלי, האגו שלי, נוצרו בתהליך כמעט אקראי ובטח לא רצוני, כתוצאה מאינספור דפוסים מעצבים ורגעים קטנים ומשמעותיים. לא בחרתי אף אחד מהדפוסים האלה שהוחתמו בי בילדותי, אפילו לא הייתי מודע לקיומם, ובטח שלא ידעתי שיש אלטרנטיבות.
אז יש אלטרנטיבות. אז לשבור דפוסים שוב ושוב ולאמץ חדשים, רצויים יותר. לא מתוך שיפוטיות מוסרנית ובהולה, בלי ציפיות ורגשי אשם, אלא מרצון לצמיחה ולגדילה. לא מתוך התכחשות למי שאני, אלא משאיפה לנכש את הספיחים החונקים ולטפח את הרצון האמיתי שלי בהתמדה ובהרבה עבודה קשה. העבודה הגדולה. וזאת כל התורה כולה.
אני עוד חייב לכם קריאה מודרכת בקראולי, אבל אני לא רואה טעם להמשיך בעניין המאגיה כשיש מישהי שעושה את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני, הלכה למעשה (וגם כאן, וכאן, ובכלל).
וזה כשאני מנסה לכתוב קצר ופשוט, ס'אמק.
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
20 תגובות עבור “Invoke Often”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType





פיסלוסוף בלוגי לשעבר ב-12 מרץ 2007 בשעה 3:32 #
אוהו שלום שלום.
אני רואה שאתה מנסה מה שאני ניסיתי רבות, לפתוח דיונים פילוסופים בישראבלוג. רג מזה. זה לא עובד. רוב האנשים פה רוצים לקרוא\לכתוב על כמה רע להם, כמה הם רוצים מישהו ולא מצליחים להשיג ועוד מיכול מיני כאלה. מעטים האנשים שאם הם יעברו על פני פוסט שכזה הם יטרחו לקרוא אותו. עוד יותר מעטים האנשים שמחפשים פוסטים כאלה. משמע ההיסתברות שמישהו שמוכן לקרוא את זה איכשהו יצליח למצוא את דרכו לבלוג שלך הוא אפסי. את הפוסט הזה אני קראתי אבל יש בעיה אחת: אתה מתלונן או משהו כזה שאנשים לא מבינים את מה שאתה מנסה להגיד וזה לא מוביל לדיון אבל אני חושב שהבעיה אחרת: אתה לא מציג פה שאלה שניתן להתדיין עליה אלה אתה מציג את הדעה שלך ולא נותן שום אפשרות לויכוח כלשהו, לפחות ככה אני רואה את זה. אני חוזר ואומר: באמת, אולי אתה תצליח יותר מימני, אבל אני עשיתי המון פוסטים פילוסופים באמת מעניינים וזה פשוט לא הקטע של ישראבלוג.
[תגובה]
מרמיט reply on 12 במרץ 2007 3:44:
שלום גם לך.
ברוך הבא
)
הנה, אתה הגעת, ואפילו די מהר
הפוסט הקודם שלי לא עורר תגובות כמעט כי הוא היה סתום. במוצהר. תקרא ותראה. זה בלט דווקא על רקע הפוסטים הקודמים, שבהם התגבש מעין חוג מגיבות והתפתחו דיונים מעניינים ולא קצרים (אפילו שאני כתבתי את רוב התגובות).
הדיונים הם בונוס מבחינתי, אבל הם נותנים לי אינדיקציה על רמת העניין והקריאות של הפוסט. מעבר לזה, אני לא ממש יודע מאיפה מגיעים קוראים לבלוג הזה. מצדי שיגיעו מגוגל ולא יגיבו. יותר משאני מנסה לעורר דיון פילוסופי, אני מנסה להבהיר דברים (גם לעצמי) ולהעביר מסר (גם לעצמי).
(והמסר הוא: די לדיונים הפילוסופיים, יאללה לעבודה
[תגובה]
גליה ב-12 מרץ 2007 בשעה 8:37 #
היי, אני מסכימה ואין לי שום שאלות קשות!! (חוץ מהפרט השולי שאני לא מבינה למה צריך לקרוא לכל זה מאגיה – זה רק נותן לכל העניין איזה נופך על טבעי ומיסתורי וגם – למה דווקא קראולי ולא פיתוח חשיבה חיובית ועוצמתית בלעדיו?).
ולפילוסוף הבלוגי – מה זאת אומרת "עובד"? האם אנחנו שוב נענים לתרבות הרייטינג, כמה שיותר מגיבים – זה הקריטריון?
[תגובה]
מרמיט reply on 12 במרץ 2007 17:30:
אין שאלות קשות, עאלק
אז מה זה ה’פרט השולי’ הזה בסוגריים, הא?
בעיקרון את צודקת. לא משנה באיזו דרך עולים להר, העיקר שמטפסים. אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות, ויש כאלה שלא קוראים לזה בשום שם אלא פשוט עושים את העבודה.
lucky bastards
אני יכול להגיד רק מה זה נתן לי: בתור אחד שגדל עם אינטליגנציה רגשית שואפת לאפס, על גבול האוטיזם, הייתי צריך ללמוד מתוך ספרים הרבה דברים שאנשים אחרים אולי גדלו איתם כמובנים מאליהם. כל מיני חוויות ותובנות שעברתי אחרי שעזבתי את הבית חשפו את הבקיעים בתמונת העולם שלתוכה גדלתי. המסגרת השיטתית הראשונה שאיגדה עבורי את החוויות והתובנות האלה למכלול קוהרנטי ויישומי היתה המאגיה.
לקראולי הגעתי דרך "תלמידים" שלו, והדברים שהם כתבו פשוט עשו לי sense. כמו שכתבתי, קראולי בעצמו שאב משלל מסורות. בעזרתו הבנתי את הטאו-טה-צ’ינג, למשל. אז אפשר להגיד שאני טאואיסט. השמות בני-חליפין, המהות נשארת.
[תגובה]
מרמיט reply on 12 במרץ 2007 17:33:
(…)
למה דווקא קראולי? בגלל ההתעקשות על עבודה, שבה גלומה ההבטחה שהעבודה משחררת – על באמת, הפעם. בגלל ההכרה בריבוי הרבדים של העבודה הזאת. בגלל היעדר הסנטימנטליות הדביקה. בגלל שהייתי באנגליה וזה התאים.
בעניין הרייטינג אני מסכים איתך לגמרי. פה אולי נמצאת גם תשובה לטענות שעלו בפוסטים קודמים על ה"אליטיזם" של תורת קראולי. יותר חשוב לי להגיע לחמישה אנשים שהדברים שלי פורטים אצלם על מיתר מאשר להמונים שיוציאו מזה את המסקנות הנוחות להם, אם בכלל יטרחו לחשוב.
[תגובה]
alma-k ב-12 מרץ 2007 בשעה 10:17 #
גישה אחת היא "תתאמן עד שתבין", גישה אחרת היא "תעזוב את ההתנגדויות שלך עד שתבין". לפעמים אתה מתאמן על משהו, רוכש הרגל חדש וכביכול בריא יותר במקום זה הישן, ואז מגלה שלהרגל החדש הזה אין רגליים. אולי הוא מזיק לא פחות מהקודם. אולי הוא בכלל לא הכיוון המתאים לך אישית.
אני חושבת, באופן אישי, שאחד ההרגלים הטובים ביותר שכדאי לרכוש, הוא ההרגל לשאול שאלות. ולנסות לא לענות עליהן מיד. אלא להחזיק את השאלה בגוף עד שהתשובה תתבהר מעצמה. לשאול שאלה במקומות הנכונים ובצורה הנכונה משחרר כמות מאד גדולה של אנרגיה. האנרגיה הזאת מתחילה לטייל לה עד שמוצאת תבנית להתקבע בתוכה. ושוב, ברגע שאתה רואה שכביכול יש תשובה, להסתכל מחדש ולשאול שוב ולשחרר את האנרגיה מחדש.
אבל, כדי לשאול נכון, דרושה תשומת לב גדולה. וכדי שתהיה תשומת לב גדולה, דרושה אנרגיה. וכדי שתהיה אנרגיה דרוש להתחיל לשאול ולהפסיק להתקבע.
אני מקווה שאני מובנת….
[תגובה]
מרמיט reply on 12 במרץ 2007 17:42:
יפה כתבת על סגולתן של שאלות שנשארות פתוחות.

לגבי ההרפייה מההתנגדויות, לזה התכוונתי כשכתבתי "בלי בהילות". אין טעם ללכת עם הראש בקיר. מצד שני, גישה שמתבססת על עזיבת התנגדויות, אם היא לא משולבת בעבודה מתמדת, עלולה להוביל לדעתי לקיבעון במסווה של התפתחות. זאת מלכודת "השלום מתחיל בתוכי" – יש לי הרבה מלחמה לעשות עם השדים בתוכי כדי למצוא שם שלום – אמיתי, בר קיימא, שיש לו "רגליים" כו שכתבת. הדפוסים ההרסניים האלה, כמו מה שכרמית (בלינק) כתבה על הפחד מ"יותר מדי כוח", מושרשים בנו חזק מדי, ינקנו אותם עם תמ"ל אימנו. הם לא ייעקרו מעצמם אם נרפה מהם.
ואם ניסיתי משהו חדש והתגלה שזה לא מה שטוב לי, מה בכך? ניסוי ותהייה. כל ניסוי הוא הצלחה אם לומדים ממנו משהו. וככה מתרגלים את היכולת לשבור הרגלים, שכמו כל שריר מתחזקת עם האימון, וממשיכים לשבור ולבנות עד שמוצאים מה שמתאים, ובסופו של דבר שוברים גם אותו כי החיים הם זרימה.
טוב, זאת התיאוריה. בפועל זה לא כל כך פשוט
[תגובה]
alma-k reply on 12 במרץ 2007 23:34:
יש תנועות בטאי צ’י למשל שרק אחרי עשר שנים אתה מבין אותן, אחרי שהתאמנת יום יום והרבה. פתאום אתה מבין את המהות. זה קליק של הבנה שברגע שיש לך אותה, אתה לא זקוק לאימון, אלא לתת לגוף להוביל אותך מתוך ההבנה הזו. אז נכון שאם לא היית מתאמן שנים אולי לא היית מגיע לזה. מצד שני, אם היית מגיע לזה יותר מוקדם, היית עושה את זה בשלמות. האימון בטאי צ’י הוא אימון לתשומת לב גבוהה לאנרגיה ודרכי פעולתה דרך הגוף ובחיים.
זו ההבנה שיש בך את כל מה שאתה צריך. זה רק נסתר מעיניך. וכל מאסטר שהגיע כביכול ל"הארה" יגיד לך את זה. לא קשור לשלום פנימי וכל הסיסמאות הנבובות האלה. אלא להבנה מעמיקה יותר של עצמך.
[תגובה]
מרמיט reply on 15 במרץ 2007 11:59:
לא הבנתי מה הכוונה ב"אם היית מגיע לזה מוקדם יותר, היית עושה את זה מושלם." כמו שאני רואה את זה, האימונים הרי משפיעים גם נפשית ולא רק פיזית, כך שאותו "קליק של הבנה" כשלעצמו לא היה מתאפשר בלי אימונים.
כנראה שלא כתבתי את זה מספיק ברור, כי אני רואה שאת לא היחידה שמתקוממת על העניין - אבל אין ספק שצריך לדעת גם להרפות לפעמים, ולתת לתהליכים להבשיל בלי השגחה מודעת.
מצד שני, אם מישהו חושב שהקליק הזה יבוא לו בלי אימון ובלי מאמץ, הוא בעצם פונה לכוח עליון או חי בסרט הוליוודי.
אז בשורה התחתונה, נראה לי שאנחנו מסכימים, לא?
[תגובה]
alma-k reply on 18 במרץ 2007 9:04:
אני לחלוטין לא מתקוממת וגם לי נראה שאנחנו מדברים על אותו הדבר. רק מדאיגים אותי אלה שהאימון אצלהם לא משולב ב"למידה". הילד שלי בן הארבע התחיל להתאמן כבר מהרחם כמו כל ילד. אבל אצלו מאד פשוט ללמוד. הוא נולד עם נקודת מבט של תלמיד. ואם הוא ישמור על זה אין דבר שיכול לעמוד ברדכו. אבל בינינו, כמה אנשים אתה מכיר שמוכנים להמשיך להיות תלמידים גם אחרי שהתאמנו והבינו ורכשו ידע? אני לא מכירה הרבה כאלה.
(משום מה לא קיבלתי את התשובה האחרונה שלך במייל ולכן אני עונה באיחור. אבל מוטב מאוחר..)
(וגם, נהנית מאד לקרוא אצלך)
[תגובה]
מרמיט reply on 18 במרץ 2007 12:18:
מי אמר שיש הרבה כאלה? אני לא "בונה" על תנועת המונים.
מי שלא מוכן – ויתרה מזה, מי שלא *רוצה* – להמשיך ללמוד כל הזמן מקבל את עצמו כמוצר מוגמר, ובאותו רגע הוא שוקע בקיבעון דוגמטי ובסטגנציה. מוות רוחני. אימון בלי למידה יוצר טכנאים טובים.
לא סתם קוראים למאגיה The Great Work. גדולה בעומק. גדולה ברוחב. גדולה באורך. אם אתה עושה אותה, כנראה שאתה נהנה. ואם אתה נהנה, תמשיך לעשות.
כל ילד נולד לדעתי עם נקודת מבט של תלמיד. איך ולמה רובם מאבדים את זה? נושא כאוב. פוסט על שבירת הרצון של ילדים נמצא אצלי בהריון מתקדם וייוולד במהרה, אינשאללה בלי עין הרע.
שמח שאת נהנית. זה הדדי.
[תגובה]
alma-k reply on 18 במרץ 2007 12:25:
בהחלט נושא מצויין לכתוב עליו פוסט וכמה שיותר מהר לפני שעוד כמה ילדים יצטרפו למעגל הרובוטים…
[תגובה]
ספוטניק ב-12 מרץ 2007 בשעה 11:10 #
אני מסכים שאפשר לדחוק את גבולות הגוף האנושי למקומות נידחים, אבל אל תשכח שגם הוא יכול לדחוק אותך למקומות האלה.
אפשר להוציא מהגוף דברים נפלאים, באמת.
אבל ההרגשה שהחיים שלך בשליטה, שאתה דוחף לשינויים באופן מודע, היא סתם חרטא.
[תגובה]
מרמיט reply on 12 במרץ 2007 17:48:
כמו שגליה כתבה למטה – ההרגשה הזאת נכונה עד גבול מסוים.
יש מגבלות אמיתיות, אבל אני חושב שרובנו לא מדגדגים אותן רוב הזמן. אני מתאר לעצמי שהמצב שלך נותן לך פרספקטיבה על סבל, ועל אנשים סביבך שמתלוננים ש"הם לא יכולים יותר" (לא שאני לא חוטא בעצמי בקוטריות כזאת לעתים תכופות מדי).
[תגובה]
גליה ב-12 מרץ 2007 בשעה 11:43 #
לא לגמרי חרטא. בוא נתפשר על – יש זמנים שבהם אתה יכול לשלוט. בספר הזה שקראת (ספוטניק) והזכרת, של ג’ון אמרי הוא מביא את זה בעוצמה נפלאה. אבל גם שם במצבים הקשים ביותר הוא אומר שבמחנות אלה שהייתה להם אמונה או איזה שהיא אידיאולוגיה הם אלה ששרדו טוב ביותר, שהיה להם בשביל מה לחיות. גם כשהגוף כבר לא רצה לחיות.
[תגובה]
גיא ב-12 מרץ 2007 בשעה 20:41 #
כמו שאמרו מעליי לדעתי תרגול רק מביא ליצירת הרגלים חדשים שאולי נכונים לעכשיו אבל יהיו מנותקים ממך בעוד שנה.
העניין הוא להיות במודעות להבין מה אתה עושה ולשים לב מאיפה זה בא ולאן זה הולך. ובגלל שאי אפשר להיות במודעות כל הזמן על הכול (אלא אם כן אתה גורו שיבננדה) שווה מדי פעם להסיט את הזרקור של תשומת הלב לכיוונים אחרים.
כי ברגע שאתה מודע לזה שאתה מתעצבן בכביש על שטויות,באותו רגע ולא בדיעבד, אז יהיה לך קל יותר לשלוט בזה.
אני נגד שינון רפיטטיבי של מנטרות והירגעות אלא לפתוח עיניים ולהקשיב לקול הזה שיודע מה טוב לך.
אבל כמובן זאת רק דעתי
[תגובה]
Rasputin ב-16 מרץ 2007 בשעה 17:27 #
היי, אני מהאי-מייל
כשנכנסתי לרשומה על קראולי חשבתי שהבלוג לא פעיל יותר, שמח לראות שהמשכת לדבר בשפה ברורה על נושא המאגיה.
נורא עניין אותי מה שכתבת בקשר ללפרש כל סימן שרואים כהודעה חשובה. אני מניח שזה נלקחת מהפרקים הראשונים של Magick Withouht Tears, יש לך עוד מקור אולי שבו קראולי אמר את זה, בצורה יותר רשמית מהמכתב?
מצאתי עוד תרגיל דומה שנכתב במאמר של סופר הקומיקס http://www.grant-morrison.com/mag.htm">גראנט מוריסון. באחד מהחלקים, זה נקרא "תודעה מאגית". הקטע עם הת’למה… אני מרגיש שלא אוכל לחיות חיים שלמים אם לא אמצא את הרצון החופשי. אני חושב אפילו להצטרף ללשכת הOTO בישראל זה בטח לא יהיה זוהר כמו הבונים החופשיים, אבל מי יודע…
גם לרוברט וילסון יש ספר בשם Prometheus Rising שיש בו הרבה תרגילים מעניינים, אבל כמו שגם אתה אמרת, קראולי פשוט מרגיש "במקום". אם תיכנס לhttp://www.deepleafproductions.com/wilsonlibrary/">ספרייה של RAW תראה אותו בבאנר. איך אפשר שלא להשתכנע ל
[תגובה]
מרמיט reply on 16 במרץ 2007 23:41:
היי, בתור נבל-אינטרנט אני אמור למשוך אותך עכשיו לשיחה פרטית. פגוש אותי בחדר "מאגיה טקסית עם קטינים" בצ’אט של ישרא
בינגו. הקטע על הטכניקה של מציאת הקבלות קבליות לפריטי יומיום אכן נמצא במכתב F, בתחילת מאגיה בלי דמעות. בעצמי לא זכרתי איפה קראתי את זה… לגבי ציטוט רשמי יותר, אתה מתקיל אותי. חיפשתי את זה כשכתבתי את הפוסט ולא מצאתי. זה הולך משהו כמו
at some stage, the universe itself becomes direct communication with the godhead
עכשיו אני חייב למצוא את זה.
בכל אופן, הציטוט הזה הוא יותר ברמת התיאוריה מאשר הדרכה מעשית. אני חייב להודות שלא מצאתי אצל קראולי הרבה הוראות פרקטיות למאגיה, חוץ מהחלק השני של ספר 4 שעבר לי לגמרי מעל הראש וספר בשם enochian sex magick שגם ממנו, למרות השם העסיסי, לא הפקתי כלום. קראולי דווקא דיבר אלי יותר ברמה האידיאולוגית.
(המשך בתגובה הבאה…)
[תגובה]
מרמיט reply on 16 במרץ 2007 23:42:
(…)
התרגילים בprometheus rising באמת יותר פרקטיים ונגישים. אני ממליץ בחום גם על ספר בשם undoing yourself של כריסטופר ס. הייאט, שיצא באותה הוצאה (new falcon publications). אפשר למצוא קטעים ממנו באינטרנט, אבל הם לא עושים חסד למגוון הגישות והסגנונות שהייאט נוקט כדי לתקוף את הנושא, כולל תרגילים מעשיים.
ד"א – אני לא בונה על "למצוא" את הרצון החופשי. הדרך כשלעצמה היא התגמול על ההליכה.
יש לשכה של OTO בישראל? לך על זה, וספר לנו רשמים.
[תגובה]
Rasputin reply on 17 במרץ 2007 11:42:
והנה עוד משהו טוב לומר על האינטרנט: Undoing נמצא בהמןן שרתי שיתוף. אני נתקלתי בו כשהורדתי ארכיב של כתבי קראולי. אני אישית עדיין בקטע של מאגיה טקסית נטו, אבל אני אשלב בעתיד דברים יותר חופשיים מטקסיות מערבית יהודו-נוצרית. יש גם ספרון קצרצר שגם אפשר למצוא בemule שנקרא "The Lazy Man’s Guide to Relaxation" שנכתב על ידי רגארדי.
שמעתי מפי אדם אחד דברים לא טובים על המאסטרית של הלשכה (שמכילה 2 אנשים), מצד אחר דיברתי איתה והיא נשמעת כמו אדם בוגר אז אין סיבה שמה ששמעתי קודם לא תהיה מתקפה אישית. מי יודע. אם ירצה היקום ואני אשרת במודיעין באיזה תל אביב או משהו אז תהיה לי גישה לשם.
עוד ספר מעניין ששוכן במעמקי הEmule והביטורנט זה The new Hermetics. זה ספר שמשלב את לירי, ווילסון, הרמס טריסמאגיסטוס, קראולי, השחר הזהוב, רוזנקרוץ ליצירת מדריך חדשני לשינוי המיקרוקוסמוס. את ההקדמה כתב Lon Duquette אז אני מניח שזה מקור מהימן
))
[תגובה]