השלום מתחיל בדהמש. היום
לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד כדי כך שגם האנשים שהחליטו על ביצועו מתנערים ממנו. הפיאסקו העקוב מדם הזה, וההיסטריה שליוותה אותו מלפנים ומאחור, נראים לי כמו תצוגת תכלית של כל מה שפגום וקלוקל ודפוק היום במדינה המכונה ישראל. במקום לשפוך על זה מאות מילים שיעניינו בעיקר את המשוכנעים, אשתדל לתמצת את מה שבוער לי להגיד בשני משפטים ושלושה לינקים.1
במסגרת מלחמות התעמולה בטוויטר בימים שאחרי הפיאסקו, כשכמה מטובי בחורינו ובחורותינו2 התגייסו בנפש חפצה להפצת דיסאינפורמציה בשירות דובר צהל וההאסברה הישראלית, היו ביניהם ששאלו אותי אם הביקורת הנוקבת שאני מותח על ההתנהלות הישראלית – גם באנגלית, רחמנא ליצלן – משרתת לדעתי את האינטרסים של מדינת ישראל. התשובה הפשוטה היא שכאשר הממשלה שלך מתנהגת כמו משוגעת, המעשה הפטריוטי האמיץ והנכון הוא לא להצדיק כל שטות שלה בצייתנות עיוורת אלא להעביר ביקורת, לשאול שאלות קשות, להצביע על הכשלים ולדרוש תיקון. ביקורת עצמית כזאת לא חשובה רק לתדמיתה של המדינה אלא גם לצלמה, לעצם קיומה, לזכות קיומה.
אני מקווה שבזאת מיציתי את העניין הזה, לפחות לעת עתה, ואפשר להפנות את המבט קדימה, בתקווה:
היום אחר הצהריים תיערך בכניסה לדהמש משמרת מחאה משותפת לתושבי הכפר ולפעילי שייח ג'ראח. בהמשך הערב – הופעה חיה של טופאק שאקור הישראלי.
אנשים שמאמינים להסברה הישראלית סבורים מן הסתם שאירועים כאלה מפגישים ג'יהאדיסטים עם סכינים בין השיניים וסמולנים מזוכיסטים עם תסביך שנאה עצמית, שיושבים ומפנטזים יחד איך לזרוק את הציונים לים. זה כל כך רחוק מהמציאות, שלא נותר לי אלא להזמין את כולם לבוא ולהתרשם בעצמם. כמו שדיווחתי אחרי הביקור הראשון שלי באוהל המחאה, עוצמות התקווה והחזון החיובי שקרנו מאנשי דהמש היו בשבילי קרן אור לא צפויה בלב המאפליה. פתח לתקווה שיש עם מי לדבר, ויש על מה. שום שמץ של שנאה לא הרגשתי שם, רק רצון לחיות חיים נורמליים בשלווה, בשוויון ובשכנות טובה.
(אז כן, "אתם" שם בהאסברה יכולים להגיד שאני תמים ומכרו לי לוקשים. אני יכול להגיד אותו דבר עליכם, ויש לי גם ראיות.)
בערב, אחרי משמרת המחאה, הופעה חיה של הרכב הראפ הלודאי DAM
דאם, לא דם. פגשתי אותם לראשונה לפני שמונה שנים ברייב נגד הכיבוש ברחבת מוזיאון ת"א, שמעתי והתמוגגתי – הנה יש בישראל ראפ אמיתי, מהגטו, ולא של לבנבנים מיוחסים שמשחקים אותה גנגסטה.3 אחרי זה בא הסרט "ערוצים של זעם", שעימת את תאמר נאפר4 עם סאבלימינל ויצר "סימטריה של שנאה", כמו שנכתב באיזו כתבה על הסרט. למרות שיתופי פעולה עם אביב גפן, מוקי וקוואמי, תאמר ולהקתו נשארו בשולי השוליים בארץ. את הדיסק שלהם הם הוציאו בחו"ל, ואני שומע גם על מסעות הופעות בארה"ב. מברוק.
"שומע תאמר נאפר, קולט שאין לנו פרנטר", שר איזה ראפר ציוני שהעליתי בחכתי ביוטיוב. ואני שומע, ותוהה לאיזה פרטנר אתה מצפה? בא אליך תאמר נאפר – מדבר בשפת הראפ, שולט ומלהטט בעברית באופן שראוי לקנאתם של הרבה יהודים ישראלים, לא פנאט דתי, לא לאומני, לא מטיף לאלימות אלא להתעוררות תרבותית, לשוויון והכרה – אם הוא לא פרטנר, אז מי לעזאזל? הנה, תשפטו בעצמכם:
ואני מוכן לסלוח לו על הכשל הלוגי הקל בשורת הפתיחה
ואפילו את שיתוף הפעולה עם אביב גפן5
מתקבל הרושם שגם אם מרטין לותר קינג והמהטמה גנדי היו עומדים בראש תנועת ההתנגדות הפלסטינית, הישראלים לא היו מוכנים לדבר איתם. הרי גם מאבק השחורים בארה"ב וגם המאבק ההודי לעצמאות היו מלווים באלימות מצד המדוכאים. אי-האלימות היא נחלתו של מיעוט נאצל, ולרוב מקרב המיוחסים שבקרב הנדכאים. הפלסטינים עדיין אף פעם "לא נחמדים" מספיק לטעמם של הציונים. הם יכולים לקבל "ברגישות ובנחישות" את כאבם של נערי גוש-קטיף שמתבצרים על גגות וזורקים אבנים על חיילים, אבל נאחזים בקומץ חמומי-מוח חמושים במקלות ורוגטקות – שמתנגדים לחיילים שתוקפים אותם! – כדי להפוך ספינה שנושאת כיסאות גלגלים6 ל"פעולת טרור". יותר מכל דבר אחר, חורה לי היעדר האמפתיה המוחלט הזה – לא במובן של להזדהות או להצדיק את כוונות היריב, אלא במובן של היכולת הפשוטה להבין את תפיסת העולם שלו, לראות את המציאות מעיניו, להבין מה מניע אותו. לא למענו. למעננו.
במקום שבו חרם צרכנים מוגדר כ"טרור כלכלי" וביטול הופעות מוגדר כ"טרור תרבותי", האפשרויות להתנגדות שאינה טרור הולכות ומצטמצמות. היום אחר הצהריים ובערב תהיה אפשרות כזאת: הזדמנות לשיחות קירבה אמיתיות, ולמהפכה שאפשר אפילו לרקוד לצליליה.
בואו בהמוניכם להפגין בעד, לשם שינוי – בעד האפשרות לחיות בשוויון ובשכנות טובה,7 בעד הסיכוי להגיע כאן למנוחה ולנחלה, לגדל את ילדינו באהבה ולא בפחד.
עדכון [17.6.10]
שתי כתבות וידיאו שצולמו באירוע:
.
- מובחרים! חשובים! [↩]
- אבל באמת! [↩]
- עם כל ההערכה שלי לכמה מהלבנבנים האלה וליצירתם. [↩]
- נאפר או נפאר? שמישהו יחליט כבר [↩]
- במעין מחווה אחרונה של זמר המחאה המקליש לפני שנבלע במיינסטרים [↩]
- ומסורי דיסק! רחמנא ליצלן [↩]
- זה לא שאני חושב שדהמש הוא המקום הכי חשוב וגורלי, הוא פשוט בשכונה שלי, קרוב ונוח [↩]
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
15 תגובות עבור “השלום מתחיל בדהמש. היום”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType





mermit_ ב-13 יוני 2010 בשעה 14:22 #
השלום מתחיל בדהמש. היום. >> פוסט חדש, אופטימי במידת האפשר http://mermit.mind-fucking.com/know-hope-in-dahmash/
This comment was originally posted on Twitter
[תגובה]
איה ב-14 יוני 2010 בשעה 2:01 #
ומה שהכי מעצבן הוא שבתקופות שהפלסטינים מוחים בצורה אלימה ישראל לא מוכנה לדבר איתם כי הם טרוריסטים, ובתקופות שהם מוחים בצורה לא אלימה, ישראל לא מדברת איתם כי עכשיו יש שקט ולא ממש צריך
[תגובה]
יצהר reply on 14 ביוני 2010 9:27:
זאת בדיוק הסימטריה הטראגית של 'הם מבינים רק כוח'.
זה לא שהמצב סימטרי, בכלל לא, אבל בעניין הזה מדהים שזו טענה פופולרית בשני הצדדים, ולדעתי המצדדים בה מאמינים בה באמת.
ואני לא מסוגל לשמוע ראפ, סליחה, אז עצרתי אחרי דקה. אבל זו בדיוק אותה אמירה הסטורית ונכונה של אהוד ברק שמרמיט הזכיר כאן (אילו אני פלסטינאי…). הטענה שהוויה (בניגוד ל'מנטליות') קובעת תודעה. בזמן שאני כותב את זה עולה לי הרעיון שיש איזו הקבלה בין התפיסה המטריאליסטית הזאת לתפיסה שחינוך יכול להזיז משהו (נושא אהוב על בעל הבית כאן), בזמן שהתפיסות המנוגדות (הכל זה מנטליוּת/הכל מוּלד) הן פטליסטיות ומצדיקות אדישות.
לא תזה מגובשת, סתם קצה חוט חצי-אסוציאטיבי.
ומברוק על הפוסט החשוב.
[תגובה]
יצהר reply on 14 ביוני 2010 9:40:
(למה אני מופיע פעמיים?)
והדבר הבא כל כך קשור. אתמול שמעתי את זה בהופעה של ניני/עוואד המצוינות, והמילים האלה של הביטלס, אין עליהן.
Life is very short, and there's no time
For fussing and fighting, my friend.
I have always thought that it's a crime,
So I will ask you once again.
Try to see it my way,
http://www.sing365.com/music/lyric.nsf/we-can-work-it-out-lyrics-the-beatles/6d803ba94ca13ddb48256bc2001d24d8
[תגובה]
מרמיט reply on 14 ביוני 2010 16:52:
זה שהתגובה שלך מופיעה פעמיים זה
באגפיצ'ר במערכת, שמבליט תגובות ראויות במיוחדהשיר של הביטלס קולע מאוד. הרבה מהבעיות של האנושות היו נפתרות, או לפחות מאבדות מחומרתן, אם אנשים היו מנסים להבין איך הדברים נראים מהצד השני.
ולגבי החינוך: אחלה קצה חוט תפסת שם. זה באמת מחזיר אותי לדיונים שהיו לי על הספר "מיתוס גידול הילדים" של ג'ודית האריס. היא טוענת שכמעט הכל גנטיקה, כך שלמאמצים החינוכיים של ההורים אין כמעט השפעה. אני מסכים שלגנטיקה ול"מנטליות" הסביבתית יש השפעה, ועדיין חושב שלהשפעת ההורים יש משמעות אדירה בניתוב התכונות המולדות והסביבתיות האלה. וככל שעוברות השנים מתחזקת אצלי הוודאות שאפשר לשנות גם דברים "מולדים", רק שככל שעובר הזמן והם מתקבעים זה נהיה קשה יותר.
יש עכשיו בטמבלוויזיה סדרה חדשה על אלטלנה. אני רואה אותה ומשתומם איך האנשים שעדיין לא סלחו ל"הגנה" על הסזון הם אותם אנשים שדרשו מעראפת לעשות סזון לקיצוניים שלו. לפעמים תפיסת ה"לא הוגן" של פוליטיקאים ושפוטי-פוליטיקאים מזכירה לי את זו של בני ארבע. יש הטוענים שהמנטליות שלנו נשארת תקועה בסביבות גיל 4 כל עוד אנחנו לא עושים "עבודה" אמיתית על עצמנו. יכול להיות שהם צודקים.
[תגובה]
יצהר reply on 15 ביוני 2010 9:11:
קח בחשבון שכבר חטפת כאן על הראש על מה שאמרת על האריס. אני אישית לא מכיר אותה, אז בינתיים רק גיגלתי קלות (קצת נרי לבנה, קצת בלוגים) ומה שטוענים עליה זה באמת שהיא מעצימה את 'האחריות הגנטית' על חשבון האחריות ההורית, וגם (זה מעניין) טוענת שהשפעת הסביבה החברתית (חבר'ה) חשובה מהשפעת ההורים.
הערת ביניים: הקדשתי לזה כחצי שעה, אז אני מחייב אותך על חצי שעת עבודה של מתרגם, שזה משהו כמו 4 שקלים. ראה הוזהרת.
בלא-תזה שלי, ההורים משולים לאובמה: נמאס לו מהבלגן, לא מהסבל של הילדים המופרעים שלו. מבחינתו הילדים האלה (אנחנו) 'רבים על שטויות' והרעש שאנחנו עושים מפריע לו לראות טלוויזיה/לצאת מהמיתון/להצדיק את פרס נובל שהוא קיבל. אני לא אומר את זה בציניות – אני באמת חושב שאנחנו, במקרים רבים, כועסים על הילדים בגלל הפגיעה באינטרסים *שלנו* (שקט, שעות שינה, "זוגיות", עבודה וכו') ולא מתוך מחשבה עליהם ועל טובתם. וכך אנחנו מגדילים את האומללות במיקרוקוסמוס המשפחתי. המקבילה הפוליטית היא נסיונות אמריקאים, או נתמכי-אמריקה, להשליט כאן שקט באמצעות הסדרי שלום (שאני ממש ממש לא מזלזל בהם!). והמקבילה המקומית – אותה שאיפה ישראלית לפיצול פנים-פלסטיני, שכביכול, באיזה היגיון הפוך, ייטיב איתנו (כעת אנחנו בתפקיד ההורים). במישור ההורי אני אישית עובד על זה, אבל הדרך ארוכה. רוב התגובות שלי כהורה הן עדיין אוטומטיות ואגואיסטיות. לבכי, למשל.
כאמור, זו מחשבה גולמית שאולי עשויה לעזור במשהו בהבנת תהום-האינטרסים שמפרידה בינינו (יהודים וערבים) לבין האב הגדול.
[תגובה]
יצהר reply on 15 ביוני 2010 9:11:
קח בחשבון שכבר חטפת כאן על הראש על מה שאמרת על האריס. אני אישית לא מכיר אותה, אז בינתיים רק גיגלתי קלות (קצת נרי לבנה, קצת בלוגים) ומה שטוענים עליה זה באמת שהיא מעצימה את 'האחריות הגנטית' על חשבון האחריות ההורית, וגם (זה מעניין) טוענת שהשפעת הסביבה החברתית (חבר'ה) חשובה מהשפעת ההורים.
הערת ביניים: הקדשתי לזה כחצי שעה, אז אני מחייב אותך על חצי שעת עבודה של מתרגם, שזה משהו כמו 4 שקלים. ראה הוזהרת.
בלא-תזה שלי, ההורים משולים לאובמה: נמאס לו מהבלגן, לא מהסבל של הילדים המופרעים שלו. מבחינתו הילדים האלה (אנחנו) 'רבים על שטויות' והרעש שאנחנו עושים מפריע לו לראות טלוויזיה/לצאת מהמיתון/להצדיק את פרס נובל שהוא קיבל. אני לא אומר את זה בציניות – אני באמת חושב שאנחנו, במקרים רבים, כועסים על הילדים בגלל הפגיעה באינטרסים *שלנו* (שקט, שעות שינה, "זוגיות", עבודה וכו') ולא מתוך מחשבה עליהם ועל טובתם. וכך אנחנו מגדילים את האומללות במיקרוקוסמוס המשפחתי. המקבילה הפוליטית היא נסיונות אמריקאים, או נתמכי-אמריקה, להשליט כאן שקט באמצעות הסדרי שלום (שאני ממש ממש לא מזלזל בהם!). והמקבילה המקומית – אותה שאיפה ישראלית לפיצול פנים-פלסטיני, שכביכול, באיזה היגיון הפוך, ייטיב איתנו (כעת אנחנו בתפקיד ההורים). במישור ההורי אני אישית עובד על זה, אבל הדרך ארוכה. רוב התגובות שלי כהורה הן עדיין אוטומטיות ואגואיסטיות. לבכי, למשל.
כאמור, זו מחשבה גולמית שאולי עשויה לעזור במשהו בהבנת תהום-האינטרסים שמפרידה בינינו (יהודים וערבים) לבין האב הגדול.
[תגובה]
מרמיט reply on 14 ביוני 2010 16:56:
@איה
ניסחת את זה קולע מאוד. נראה שהממשלה הנוכחית תנשום לרווחה אם וכאשר הפלסטינים יתפוצצו ויחזרו לאלימות. לפעמים נוצר הרושם שהיא דוחפת אותם לשם בכוח.
[תגובה]
בים ב-14 יוני 2010 בשעה 9:40 #
פוסט מצוין מרמיט
תודה על הדברים
הבעיה שככל שאני קורא יותרפוסטים כאלו מרה שחורה אוחזת בי
[תגובה]
מרמיט reply on 14 ביוני 2010 16:54:
אם היית בא אתמול לדהמש, אולי זה היה מוציא אותך מהמרה השחורה. החבר'ה האלה משייח ג'ראח הם תקוות השמאל הישראלי, בקצב הסמבה.
[תגובה]
בים reply on 15 ביוני 2010 10:19:
בלי נדר עוד אגיע
[תגובה]
לומילי ב-15 יוני 2010 בשעה 3:42 #
פוסט חשוב ומצויין. בפעם הבאה אקרא אותך בזמן ואבוא גם. תודה על הקישורים המרתקים.
[תגובה]
דנה ב-15 יוני 2010 בשעה 15:55 #
חולקת עליך ידידי בעניין אי האלימות. לא פריוולגיה בכלל. המאבק של השחורים בארה"ב נעשה בדרכים לא אלימות, וזה עבד! אני גם אוהבת את הציטוט של מרטין לותר קינג על ספירלת האלימות. אנחנו הוכחה חיה ונושמת שכך הוא.
מה שנכון, ועל זה אין חולק, היא שישראל נורא לא רוצה פרטנר. נורא לא רוצה לדבר, ולכן משתדלת מאוד לדכא פעילי שלום ולהפוך גם אותם לטרוריסטים. רק אנחנו צודקים ולכן מותר לנו לעשות הכול. אם הצד השני עושה מה שאנחנו עושים הם טרוריסטים, רוצחים, מה לא. אני, בכל אופן, מקווה שיום אחד ישתנו פני הדברים…
[תגובה]
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה ב-25 יוני 2010 בשעה 1:21 #
[...] ולשנאה. שיחות קירבה אמיתיות, קילומטר מקריית הממשלה. השלום מתחיל בתוכנו, כאן ועכשיו, הושט ידך וגע בו. צריך פשוט להיות שם. לעבור את המחסום. [...]
סוכן זוטר, מקסימום לבלר » רגע של אמת בדהמש ב-12 יולי 2010 בשעה 8:54 #
[...] לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק". [...]