לפני שאעבור לעניינים אופטימיים יותר, אני חייב להגיד עוד משהו על מחדל המשט, שממדיו הולכים ומתבהרים ככל שעובר הזמן, עד כדי כך שגם האנשים שהחליטו על ביצועו מתנערים ממנו. הפיאסקו העקוב מדם הזה, וההיסטריה שליוותה אותו מלפנים ומאחור, נראים לי כמו תצוגת תכלית של כל מה שפגום וקלוקל ודפוק היום במדינה המכונה ישראל. במקום לשפוך על זה מאות מילים שיעניינו בעיקר את המשוכנעים, אשתדל לתמצת את מה שבוער לי להגיד בשני משפטים ושלושה לינקים.1

במסגרת מלחמות התעמולה בטוויטר בימים שאחרי הפיאסקו, כשכמה מטובי בחורינו ובחורותינו2 התגייסו בנפש חפצה להפצת דיסאינפורמציה בשירות דובר צהל וההאסברה הישראלית, היו ביניהם ששאלו אותי אם הביקורת הנוקבת שאני מותח על ההתנהלות הישראלית – גם באנגלית, רחמנא ליצלן – משרתת לדעתי את האינטרסים של מדינת ישראל. התשובה הפשוטה היא שכאשר הממשלה שלך מתנהגת כמו משוגעת, המעשה הפטריוטי האמיץ והנכון הוא לא להצדיק כל שטות שלה בצייתנות עיוורת אלא להעביר ביקורת, לשאול שאלות קשות, להצביע על הכשלים ולדרוש תיקון. ביקורת עצמית כזאת לא חשובה רק לתדמיתה של המדינה אלא גם לצלמה, לעצם קיומה, לזכות קיומה.

אני מקווה שבזאת מיציתי את העניין הזה, לפחות לעת עתה, ואפשר להפנות את המבט קדימה, בתקווה:

היום אחר הצהריים תיערך בכניסה לדהמש משמרת מחאה משותפת לתושבי הכפר ולפעילי שייח ג'ראח. בהמשך הערב – הופעה חיה של טופאק שאקור הישראלי.

אנשים שמאמינים להסברה הישראלית סבורים מן הסתם שאירועים כאלה מפגישים ג'יהאדיסטים עם סכינים בין השיניים וסמולנים מזוכיסטים עם תסביך שנאה עצמית, שיושבים ומפנטזים יחד איך לזרוק את הציונים לים. זה כל כך רחוק מהמציאות, שלא נותר לי אלא להזמין את כולם לבוא ולהתרשם בעצמם. כמו שדיווחתי אחרי הביקור הראשון שלי באוהל המחאה, עוצמות התקווה והחזון החיובי שקרנו מאנשי דהמש היו בשבילי קרן אור לא צפויה בלב המאפליה. פתח לתקווה שיש עם מי לדבר, ויש על מה. שום שמץ של שנאה לא הרגשתי שם, רק רצון לחיות חיים נורמליים בשלווה, בשוויון ובשכנות טובה.

(אז כן, "אתם" שם בהאסברה יכולים להגיד שאני תמים ומכרו לי לוקשים. אני יכול להגיד אותו דבר עליכם, ויש לי גם ראיות.)

בערב, אחרי משמרת המחאה, הופעה חיה של הרכב הראפ הלודאי DAM

דאם, לא דם. פגשתי אותם לראשונה לפני שמונה שנים ברייב נגד הכיבוש ברחבת מוזיאון ת"א, שמעתי והתמוגגתי – הנה יש בישראל ראפ אמיתי, מהגטו, ולא של לבנבנים מיוחסים שמשחקים אותה גנגסטה.3 אחרי זה בא הסרט "ערוצים של זעם", שעימת את תאמר נאפר4 עם סאבלימינל ויצר "סימטריה של שנאה", כמו שנכתב באיזו כתבה על הסרט. למרות שיתופי פעולה עם אביב גפן, מוקי וקוואמי, תאמר ולהקתו נשארו בשולי השוליים בארץ. את הדיסק שלהם הם הוציאו בחו"ל, ואני שומע גם על מסעות הופעות בארה"ב. מברוק.

"שומע תאמר נאפר, קולט שאין לנו פרנטר", שר איזה ראפר ציוני שהעליתי בחכתי ביוטיוב. ואני שומע, ותוהה לאיזה פרטנר אתה מצפה? בא אליך תאמר נאפר – מדבר בשפת הראפ, שולט ומלהטט בעברית באופן שראוי לקנאתם של הרבה יהודים ישראלים, לא פנאט דתי, לא לאומני, לא מטיף לאלימות אלא להתעוררות תרבותית, לשוויון והכרה – אם הוא לא פרטנר, אז מי לעזאזל? הנה, תשפטו בעצמכם:

ואני מוכן לסלוח לו על הכשל הלוגי הקל בשורת הפתיחה
ואפילו את שיתוף הפעולה עם אביב גפן5

מתקבל הרושם שגם אם מרטין לותר קינג והמהטמה גנדי היו עומדים בראש תנועת ההתנגדות הפלסטינית, הישראלים לא היו מוכנים לדבר איתם. הרי גם מאבק השחורים בארה"ב וגם המאבק ההודי לעצמאות היו מלווים באלימות מצד המדוכאים. אי-האלימות היא נחלתו של מיעוט נאצל, ולרוב מקרב המיוחסים שבקרב הנדכאים. הפלסטינים עדיין אף פעם "לא נחמדים" מספיק לטעמם של הציונים. הם יכולים לקבל "ברגישות ובנחישות" את כאבם של נערי גוש-קטיף שמתבצרים על גגות וזורקים אבנים על חיילים, אבל נאחזים בקומץ חמומי-מוח חמושים במקלות ורוגטקות – שמתנגדים לחיילים שתוקפים אותם! – כדי להפוך ספינה שנושאת כיסאות גלגלים6 ל"פעולת טרור". יותר מכל דבר אחר, חורה לי היעדר האמפתיה המוחלט הזה – לא במובן של להזדהות או להצדיק את כוונות היריב, אלא במובן של היכולת הפשוטה להבין את תפיסת העולם שלו, לראות את המציאות מעיניו, להבין מה מניע אותו. לא למענו. למעננו.

במקום שבו חרם צרכנים מוגדר כ"טרור כלכלי" וביטול הופעות מוגדר כ"טרור תרבותי", האפשרויות להתנגדות שאינה טרור הולכות ומצטמצמות. היום אחר הצהריים ובערב תהיה אפשרות כזאת: הזדמנות לשיחות קירבה אמיתיות, ולמהפכה שאפשר אפילו לרקוד לצליליה.

בואו בהמוניכם להפגין בעד, לשם שינוי – בעד האפשרות לחיות בשוויון ובשכנות טובה,7 בעד הסיכוי להגיע כאן למנוחה ולנחלה, לגדל את ילדינו באהבה ולא בפחד.

עדכון [17.6.10]

שתי כתבות וידיאו שצולמו באירוע:


.

  1. מובחרים! חשובים! [↩]
  2. אבל באמת! [↩]
  3. עם כל ההערכה שלי לכמה מהלבנבנים האלה וליצירתם. [↩]
  4. נאפר או נפאר? שמישהו יחליט כבר [↩]
  5. במעין מחווה אחרונה של זמר המחאה המקליש לפני שנבלע במיינסטרים [↩]
  6. ומסורי דיסק! רחמנא ליצלן [↩]
  7. זה לא שאני חושב שדהמש הוא המקום הכי חשוב וגורלי, הוא פשוט בשכונה שלי, קרוב ונוח [↩]

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. רגע של אמת בדהמש
  2. איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מאוסלו (מוקדש לנבחרת השלום)
  3. יוצאים לרחוב היום, למען עתיד ילדינו
  4. המסע המופלא לארץ המַראָה ובחזרה לבועה
  5. זוהי עונת ציד