סוכן זוטר, מקסימום לבלר

הצעת חוק האנתרופיה של הבלוג

ככל שהפוסט שלוף יותר מהמותן, עולים הסיכויים שהוא יפורסם בדף הראשי של נענע או יהפוך לפצצת גוגל.

ככל שאני חושב יותר על רעיון לפוסט, יורדים הסיכויים שאתחיל לכתוב אותו.

ככל שאני מתחבט יותר בניסוח של פוסט, יורדים הסיכויים שאפרסם אותו.

ככל שעולה מספר הלינקים שאפשר לשבץ בפוסט, יורד החשק שלי לפרסם אותו.

ככל שעובר הזמן מפרסום פוסט, כל פוסט, אני מרוצה ממנו פחות.

הבטחה או הכרזה שאכתוב על נושא כלשהו היא נשיקת המוות של הפוסט באותו נושא.

אם זה לא מקורי, זה לא מעניין. אותי. צר לי, חנן.

באינטרנט אף אחד לא יכול לשמוע אותך נושם.

Enjoy the Sheket

חוץ מזה, ככל שהקאונטר בבלוג עולה יותר מהר כך הקאונטר בבנק יורד יותר מהר.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

16 תגובות עבור “הצעת חוק האנתרופיה של הבלוג”

לירה ב-16 אפר' 2008 בשעה 19:26 #

יאו תאמת, זה היה מעניין אני מזדהה חלקית כי יש לי עכשיו שיגעון לבלוג שלי

[תגובה]
מרמיט reply on 16 באפריל 2008 19:35:

בטירוף שלך. מוזמנת לשלי.

[תגובה]
מרמיט reply on 16 באפריל 2008 19:52:

אה, הבנתי מה זה "שיגעון לבלוג שלי".
כמה זמן הבלוג היה "נטוש", ומה הביא אותך לחזור לכתוב?

[תגובה]
לירה reply on 16 באפריל 2008 22:14:

אני לא יודעת כמה זמן הוא היה נטוש בדיוק.. אבל רציתי בלוג קצת יותר אישי מהרגיל שלי בשביל לכתוב על כול מיני דברים שעוברים לי בראש.. וגם עצם העובדה שיש לי אינטרנט מהשכנים ויש לי המון זמן על מחשב..

[תגובה]
שרה (הקודמת) ב-16 אפר' 2008 בשעה 20:23 #

כנראה בתחום הזה אנחנו שונים.
לפעמים אני חושבת על פוסט במשך שבועות. מגלגלת אותו בראש, חושבת על הנושא מכל מיני כיוונים, כולל תחקיר קטן (רק גיגול, לא צריך להגזים ). אחר כך כותבת אותו. מניחה אותו בצד כי יוצא לי ממנו החשק, וחוזרת אליו אחרי כמה זמן. פוסטים אחרים נשלפים ונכתבים במהירות.
לא ראיתי שום עקביות בתגובות לפוסט כזה או אחר או בתחושות שלי לגביו. לפעמים המושקע נראה לי גרוע, לפעמים החפוז. לפעמים מתנהל דיאלוג מרתק על האחד, לפעמים על השני.
לא הצלחתי לגלות שום סוג של הגיון או סדר בכאוס הזה.

מה שכן, בדבר אחד אני מזדהה איתך, ברגע שאני מחליטה לכתוב על נושא או מצהירה שאכתוב עליו, נגמר לי החשק ואני לא כותבת. ולכתוב על נושא רק כי ’צריך’, זה בכלל מוציא ממני את כל הרוח

[תגובה]
מרמיט reply on 16 באפריל 2008 21:48:

פוסטים שאני שם בצד, בדרך כלל אני לא חוזר אליהם, גם אם הם מוכנים לפרסום.

מבחינת תגובות אין הבדל ברור ויש הרבה הפתעות. מבחינת ההרגשה שלי, לא קורה שאני קורא פוסט ישן בלי להרגיש שהוא קטוע, מנוסח במגושמות ו/או מפספס את הנקודה.

אולי אי אפשר בכלל לפגוע בנקודה שאליה אני מכוון. לא במילים בכל אופן. בגלל זה ככל שאני מתבחבש יותר עם פוסט, אני מבין יותר את חוסר התוחלת שלו. מה שנשאר, יותר ויותר בזמן האחרון, זה סוג של מוחטות מילוליות – לירוק ולשכוח ויתרתי על השאיפה (יומרה?) לדייק ולקלוע במילים ככל האפשר. ואני מרגיש שאני מזייף בשוליים ומעגל פינות.

אם יתנסח לי פוסט מהשרוול אני לא אעצור בעדו, אבל איבדתי את החשק לחצוב מילים. תמיד יש כמה דברים חשובים/מהנים יותר על סדר היום.

[תגובה]
שרה (הקודמת) reply on 17 באפריל 2008 11:36:

אין הרבה בלוגים איכותיים כאן, ושלך הוא אחד מהם. מהסיבות האגואיסטיות שלי הייתי רוצה שתמשיך לכתוב
(למרות כל מה שכתבת כאן, רוב הפוסטים שלך גם מעניינים וגם מעוררים מחשבה)

[תגובה]
חנן כהן ב-16 אפר' 2008 בשעה 20:35 #

דווקא אני לא אגיב

[תגובה]
מרמיט reply on 16 באפריל 2008 20:51:

גם אני לא הגבתי לך, סתם כתבתי למטה תגובה שמכוונת אליך

[תגובה]
מרמיט ב-16 אפר' 2008 בשעה 20:51 #

אז אני דווקא אגיב:

if i can’t dance to it, it’s not my revolution

וקופי-פייסט אני עושה מספיק בעבודה. מבחינתי זה לא נחשב לרקוד.

או בקיצור:
http://www.youtube.com/watch?v=2T1LIrzsgqA http://www.youtube.com/watch?v=2T1LIrzsgqA">http://www.youtube.com/watch?v=2T1LIrzsgqA>

http://www.notes.co.il/hanan/24672.asp">וחוץ מזה.

[תגובה]
מרגוליס ב-17 אפר' 2008 בשעה 9:51 #

ולפעמים גם – ככל שפוסט נראה לך יותר חשוב ומשמעותי, כך קטנים סיכוייו לעורר הדים. (היו לי כמה כאלה).

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2008 10:33:

בהחלט. זה הצד השני של מה שכתבתי על "שליפות מהמותן".

[תגובה]
דאלי ב-17 אפר' 2008 בשעה 13:00 #

העניין עם הזמן שעובר וגורם לפוסט להראות פחות טוב, מעניין למה זה קורה. (התלבטתי אם לשים סימן שאלה בסוף או לא, בסוף החלטתי שכן)

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2008 14:26:

זה קורה לי מאז ומעולם עם כל טקסט שאני כותב, ובעצם כמעט עם כל דבר שאני עושה.

נראה לי שאין מנוס אלא לקרוא לזה התפתחות. גדילה. משהו כזה.

[תגובה]
גליה reply on 17 באפריל 2008 16:54:

נכון, זה קורה לי עם ציורים – אני מתאהבת בהם כשהם נוצרים ואז אחרי כמה זמן הם נראים בינוניים..
הפוסטים שלך תמיד מעניינים לי. מקוריות קיימת בכל מקרה מעצם זה שאתה הוא זה שכותב אותם, ולא ממש משנה אם הנושא מקורי או לא.

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2008 17:01:

אז מה, לכתוב את הפוסט הכולבוטקי "כללית סמייל – מחייכים כל הדרך לבנק"?

לא משנה, במילא ברגע שהתגובה הזאת תישלח, יקיץ הקץ גם על הרעיון-לפוסט הזה

[תגובה]