אז מה, לכתוב את הפוסט הכולבוטקי "כללית סמייל – מחייכים כל הדרך לבנק"?
 
לא משנה, במילא ברגע שהתגובה הזאת תישלח, יקיץ הקץ גם על הרעיון-לפוסט הזה

זה קורה לי מאז ומעולם עם כל טקסט שאני כותב, ובעצם כמעט עם כל דבר שאני עושה.
 
נראה לי שאין מנוס אלא לקרוא לזה התפתחות. גדילה. משהו כזה.

העניין עם הזמן שעובר וגורם לפוסט להראות פחות טוב, מעניין למה זה קורה. (התלבטתי אם לשים סימן שאלה בסוף או לא, בסוף החלטתי שכן)

אין הרבה בלוגים איכותיים כאן, ושלך הוא אחד מהם. מהסיבות האגואיסטיות שלי הייתי רוצה שתמשיך לכתוב
(למרות כל מה שכתבת כאן, רוב הפוסטים שלך גם מעניינים וגם מעוררים מחשבה)
 

בהחלט. זה הצד השני של מה שכתבתי על "שליפות מהמותן".

פוסטים שאני שם בצד, בדרך כלל אני לא חוזר אליהם, גם אם הם מוכנים לפרסום.
 
מבחינת תגובות אין הבדל ברור ויש הרבה הפתעות. מבחינת ההרגשה שלי, לא קורה שאני קורא פוסט ישן בלי להרגיש שהוא קטוע, מנוסח במגושמות ו/או מפספס את הנקודה.
 
אולי אי אפשר בכלל לפגוע בנקודה שאליה אני מכוון. לא במילים בכל אופן. בגלל זה ככל שאני מתבחבש יותר עם פוסט, אני מבין יותר את חוסר התוחלת שלו. מה שנשאר, יותר ויותר בזמן האחרון, זה סוג של מוחטות מילוליות – לירוק ולשכוח  ויתרתי על השאיפה (יומרה?) לדייק ולקלוע במילים ככל האפשר. ואני מרגיש שאני מזייף בשוליים ומעגל פינות.
 
אם יתנסח לי פוסט מהשרוול אני לא אעצור בעדו, אבל איבדתי את החשק לחצוב מילים. תמיד יש כמה דברים חשובים/מהנים יותר על סדר היום.

גם אני לא הגבתי לך, סתם כתבתי למטה תגובה שמכוונת אליך