(הכותרת הכי סתומה לפוסט שלי אי פעם?)

היות שנחשול המודעוּת המסונכרנת (צריך לקרוא לזה איכשהו) צץ ועלה הפעם בלי עזרה חיצונית (כמעט*), אין לו בעצם מועד תפוגה כימי. זה ממשיך כל עוד אני מוכן לתת לזה להמשיך (וכל עוד נשאר…? נו באמת*).

(כולל בפקקים בכניסה לתל-אביב?)

אפילו. אם כי יש לי הרגשה ששגרה אורבנית היתה מאיצה את השחיקה.

*בהודו מוכרים את זה בחנויות ממשלתיות למחפשי הארה מורשים.**

** Last dance with Mary Jane, one more time to kill the pain

חזרה לדולפינריום

חולצה. בגד ים. כפכפים. בקבוק מים.

בלי מטען. בלי קליפות. בלי הגנות.

בפשטות.

(יש כאלה שצריכים לעבור הרבה סיבוכים כדי להגיע לפשטות הזאת)

(ולזה בדיוק התכוונתי כשכתבתי Path of The Moon)

(אני יכול להמשיך עם הסוגריים האלה לנצח)

[6 תגובות נפלו בדרך; לקריאת הדיון בישראבלוג]

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. קנביס – פסיכוזיס או קתרזיס?
  2. ריוונדל, חזרנו אלייך שנית (תחנות בזמן #9.1)
  3. מדרש הילולת מולד (פתיחה לפתיחת השנה)
  4. המטוס האחרון מסידני (תחנות בזמן #13.1)
  5. תחנה סופית