מונותאיזם ומונומאניה: There Can Be Only One
אין דרך נעימה להגיד את זה: מונותאיזם הוא סוג של מחלת נפש.
.
מדי פעם אני מנסה להסביר בכל מיני פורומים את המצב הבלתי-אפשרי שאמונה באל אחד מכתיבה לנפש האנושית, בניסוחים שונים וברמות שונות של הצלחה. קל לי יותר לתאר את זה על דרך השלילה: פוליתאיזם, ריבוי אלים, נותן מקום של כבוד לריבוי הפנים של היקום ומתוך כך גם למגוון הצדדים המסוכסכים בנפשו של כל אדם. מונותאיזם מציע נראטיב אחד, ודורש התמסרות מוחלטת או כפירה והוקעה. הבחירה היא בין אלוהים והשטן, טוב מוחלט או רוע מוחלט. באף תורה מונותאיסטית לא מוזכרים גוונים של אפור.
.
וכמו האל, כך גם האדם שנברא בצלמו: יחידה מונוליטית, אחידה בזמן ובמרחב, שנמדדת לפי רף מוחלט ואחיד בכל רגע ורגע. אין רף אחר, אין פרספקטיבה אחרת, אין מודל אחר שאפשר לקבל ממנו השראה.
.
כשאני משווה את המונוליטיות הקודרת הזאת לחגיגה הפלורליסטית והצבעונית בפנתיאון ההודי, ברור לי לאן הלב שלי נוטה. אני אפילו לא מדבר על אינספור מיתוסי הבריאה המשיקים זה לזה או סותרים ומתחרים זה בזה. אני מדבר על היכולת הפשוטה של המאמין הפשוט למצוא מענה אלוהי לשלל הצדדים באישיותו והפאזות בחייו. בעוד הנוצרי נאלץ להתוודות כל חייו בפני (נציגיו עלי אדמות של) אב קשוח, קפדן, קנאי נוטר ונוקם וכו' וכו', שאת דמותו אסור לו אפילו להעלות מול עיניו, להינדי יש חמולה שלמה, משפחה מורחבת לטוב ולרע, עם אמא שמחבקת ואמא שנלחמת כמו לביאה ואמא נדיבה ושופעת ואמא משוגעת מרוב כעס (וכולן, כמו שההינדים חוזרים ומזכירים, התגלויות שונות של אמא-יש-רק-אחת!), עם אל שבורא ואל שמשמר ומגונן ואל שהורס ויוצר מחדש, עם אח גדול שמסיר מכשולים ואח צעיר ונאמן, וחלקם קשורים אלה לאלה בשלל דרכים נפתלות, שלא לדבר על אל אחד שמגלם בעצמו את כל שלל גלגוליו ותפקידיו של הגבר.
.
אני רחוק מלטעון שהינדואיזם הוא מאור הדתות או שהודו היא חברה מושלמת. בניגוד למיתוס, מלחמות עקובות מדם בין מאמיני שיווה למאמיני וישנו היו גם היו. ואחרי הכל, תפיסת הקארמה ביישום העממי שלה היא מנגנון ריבוד ודיכוי מעמדי משוכלל – שמח בחלקך גם אם אתה פושט עורות, אל תזהם את המעמדות שמעליך ואל תשכח לשלם כופר לברהמינים אחרת תיוולד כתולעת בגלגול הבא. אבל ההינדים לפחות לא תקועים לבד בבית עם אבא מתעלל.
.
לא יצא לי לכתוב על זה, אבל לפני חודשיים הייתי בטקס הנחת תפילין (!) בכותל (!!). יצאתי משם בהחלטה נחושה שזה היה הטקס היהודי האחרון שהשתתפתי בו בחיי. בואו נעזוב לרגע את ההדרה המוחלטת של הנשים מכל מעורבות פעילה בטקס. נעזוב גם את הארשת החמורה והסגפנית של טקס לציון מאורע שמח (בר-מצווה, נו). כי הפעם, לשם שינוי, התרכזתי בטקסט.
.
ושמעתי עמודים על גבי עמודים של הפצרות, בקשות, תחינות, התרפסויות ודברי חנופה. אתה, אלי, אתה חזק וחכם וגאון וצודק. אני? אני פסיבי במקרה הטוב וחוטא במקרה הסביר. אני רק מבקש שתינתן לי הזכות לחוס מעט בכנפיך. תתפוס אותי ותחזיק אותי כי אני חלשששששששש.
.
אף מילה של העצמה, אף מילה על גדילה, אף מילה על בגרות או אחריות אישית. ולחשוב שהם חוזרים על זה יום אחרי יום, כל החיים, בהתכוונות ודבקות, סוגסטיה מושלמת של אפסות ועליבות. אבא תרחם.
.
forgive me father
for I know exactly what I've done
in this world
forgive me father
but losers only change
when the race is won
in this world
and through every waking hour
I only want to feel you near
like a prisoner in a tower
freedom is my only fear
and all I have is right here
in this world
.
Yehuda Ledgley – In This world
.
לא זמין בחינם (חוקית) ברשת. קנו אותו.
.
ככל שאני חושב על זה יותר, מתבהרת לי התמונה של מלחמת העולם שניטשת כרגע בין שלוש הדתות המונותאיסטיות.
.
.
אבל בכלל לא התכוונתי לכתוב על כל זה [התכוונתי לעבוד, בחיי, נשבע לךְ], רק לציין שנתקלתי* בדף אינטרנט שמסביר יותר טוב (ובטח יותר מצחיק) ממני את הכשלים המונומנטליים שמונותאיסטים צריכים להדחיק. דיאלוג בין סוקרטס לישו:
Jesus:
God is the creator of all. He is all power, knowledge, wisdom and the epitome of justice, mercy, compassion, goodness; and peace.
Socrates:
These qualities are, however, not necessarily consistent. It is not possible for a person to be just, peaceful and merciful, all in one instance or situation. If a person or a nation deserves punishment by the rule of justice, you must punish him or wage war on them, but this would be a violation of the rule of peace or mercy. No one being could have all these qualities because they contradict each other; they cannot exist together in the same person at the same time. It is as though a man had turned both left and right at the same corner at the same time, while still remaining whole and entire.

.
* בעזרת StumbleUpon . איזה יופי של דבר זה. אם עוד לא הסטמבלתם, תקראו, תבינו, תנסו, תתמכרו. פתאום האינטרנט שלי מלא דברים יפים, מפתיעים,מסקרנים, משעשעים ומשכילים, שלא לדבר על שטויות קורעות (או מאלפות) והמון מוסיקה. בטח יימאס לי באיזשהו שלב להתרוצץ בין דפי אינטרנט אקראיים ותלושים מהקשרם, אבל בינתיים אני מוצא שם יופי של דברים, הרחק מביצת הוובסטרים המקומית.**
.
** מי בא לבלוגפרנס?***
.
*** דווקא נרשמתי, אבל ההרשמה שלי לא נקלטה. מן הסתם זה לא היה הרצון האמיתי שלי.
.
[10 תגובות נפלו בדרך; לקריאת הדיון המלא בישראבלוג]
.
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
24 תגובות עבור “מונותאיזם ומונומאניה: There Can Be Only One”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType





יונת הסלע ב-29 יוני 2007 בשעה 6:09 #
אני לא לגמרי מסכימה איתך. כמו שאני כירה את היהדות, באל היחיד שלה מופיעות פנים רבות ומשונות שמבטאות איכויות שונות לפחות כריבוי האלים בהינדואיזם.
וגם את הטקסים היהודים אפשר לבטא אחרת ולקרוא אחרת ולתת להם מקום רלוונטי ולא מנוכר וזר.
זה נכון, למרבה הצער, תחושת הדחיה והריחוק הזאת היא מה שנוצר כיום מול המיינסטרים האורתודוקסי שאיכשהו ניכס לעצמו את אוצרות היהדות. אבל גם לא.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:04:
שלום לך (וברוכה הבאה?).
את לא הראשונה שאומרת לי שהראייה הזאת פשטנית, ואני משתדל מאוד לא להגדיר דברים במונחים של שחור-ולבן שנגדם אני יוצא.
אבל לדעתי הדחייה והריחוק, עם כל הכבוד לתרומה של האורתודוקסים למצב, מובנות במונותאיזם; שהרי מבחינתו הפער בין האדם לאלוהים אינו ניתן לגישור בשום אופן. אל מול הקטגוריות ההיררכיות הנוקשות של המונותאיזם – אל;מלאך;אנוש;חי; צומח;דומם (והמהדרין יוסיפו "יהודי" במקום השלישי) - ההינדואיזם (לדוגמא) מציג את המרווח שבין האנושי לאלוהי כספקטרום, רצף המשכי שניתן ורצוי לעלות בו.
[תגובה]
דנה ב-29 יוני 2007 בשעה 8:03 #
שבעים פנים לתורה, אבל האמת היא שכדי לרצות את האל הזה, כדי להתקרב אליו, צריך להתרפס כל יום ולמלא תרי"ג מצוות שאין מי שמסוגל להבין את כולן, על אחת כמה וכמה לקיים. הקריאה שלך את התפילה הזכירה לי איש אחד שהכרתי שסירב לקרוא קדיש על אמו משום שכל הקדיש היה שבח והלל לאלוהים שלא האמין בו. בהתחלה הזעזעתי, כי מהזווית שלי, זו פריוולגיה גברית (אמי ודודתי שילמו לחזן, גבר זר שיקרא קדיש על סבתי), אבל אחרי השיחה איתו, לגמרי הזדהיתי. זו הנקודה שבה הבנתי שגם ביהדות הרפורמית אין לי ממש מה לחפש…
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:45:
מה אפשר לצפות מדת שהישות הנקבית היחידה בה היא השכינה, וכדי להתעסק איתה צריך להיות מקובל עם חגורה שחורה דאן 7? לכל השאר נשארת רק השכנה. והנידה.

דת שמדירה ככה את כוח החיים הנשי בתיאוריה ובמעש, משהו חייב להיות לא בסדר בה
[תגובה]
jobtov ב-29 יוני 2007 בשעה 9:43 #
איזה פוסט מעניין,פוקח עיניים וגדוש. כל כך הטמיעו בנו את עליונות המונותיאיזם ששכחתי לערער. אני חייבת לחזור אחר כך.
ומה זה בלוגפרנס?
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:14:
http://blogference.nana10.co.il/communications/blogference/homepage.html">כנס בלוגרים בינלאומי. ראשון-שני הקרובים. בהתחלה נראה לי מעניין, אחר-כך קצת פחות, ובסוף שמחתי שההזמנה שלי לא נקלטה.
אני נוטה לכתוב גדוש ואני שמח שלא נרתעת. את מוזמנת לקרוא עוד טקסטים גדושים ברשימת ה"מניפוסטים" משמאל למעלה.
שמח שנהנית
ובהצלחה עם המיזם התעסוקתי. אני רואה את זה קורה כאוף-טופיק בכל מיני פורומים וקומונות וזה מחמם את הלב.
[תגובה]
אקס-אקסטרימיסטית ב-29 יוני 2007 בשעה 10:39 #
מה נהייה? מחלת נפש? רק כי הם מחזיקים בדיעה שונה? יש כל כך הרבה דברים שאפשר להתרעם עליהם, באמת. אל תכלה את התחמושת הכה איכותית שלך.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 14:54:
למען האמת, כמו שנכנסתי למיטה אתמול ידעתי שהייתי צריך לכתוב הפרעה נפשית במקום, או אולי מחלת רוח. טוב, אני מניח שיש דרכים נעימות יותר להגיד את זה. אבל פרובוקציה מדי פעם זה טוב לרייטינג
מונותאיזם נראה לי כמו מעין עיוורון צבעים של הרוח, שיוצר עולם רוחני חדגוני (דו-גוני, למעשה). אז כן, אולי לא מחלה אבל בפירוש הפרעה.
וזאת נראית לי מטרה ראויה בהחלט לתרעומת שלי, כי העיוותים של המונותאיזם עומדים לדעתי עמוק בבסיס של הרבה מהנוירוזות שפוקדות את המין האנושי בימינו. המנטליות של there can be only one הרסנית לנפש, ותחשבי בכמה אספקטים של החיים שלנו היא מתבטאת – מגיאו-פוליטיקה ועד ציפיות מבני-זוג.
עוד יותר עמוק בבסיס, כמובן, נמצאת העובדה הפשוטה שמבחינה נפשית ורגשית המין האנושי עוד לא יצא מהמערה/ג’ונגל. אבל לזה עוד נגיע בטח.
[תגובה]
גליה ב-29 יוני 2007 בשעה 10:43 #
אני "גיליתי" לאחרונה שבחלק גדול מהתרבויות שיש להם ריבויי אלים קיימת עוד יישות אחת עליונה, מעל כל האלים, שהיא האל האחד. תמונת העולם של הפילוסופים היוונים מושתתת על אל אחד שהוא המניע של גלגלי העולם. בתרבויות עתיקות אחרות מופיע אל השמש כאל האחד. וגם בהינדוהיזם יש את האחד שהוא מעל כולם והוא בלתי נתפס ובלתי מושג. מונותאיזם הוא שיא של יכולת ההפשטה של האדם. בתנ"ך הוא מקבל דמות כי לרובו של העם לא היתה יכולת כזו והיה צורך לבקש בקשות ממישהו קונקרטי. יישות שאפשר לדמיין. בכול מקרה האלוהים האחד הוא משהו שרק חלק ממנו מתואר בתנ"ך בברית החדשה או בקוראן.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:40:
ההינדואיזם הוא מכלול עצום של אמונות ואסכולות. למעשה, הדת "הינדואיזם" היא המצאה של הבריטים (כמו הרבה הכללות תרבותיות אחרות). פירוש המילה הוא "הדת של תושבי הודו".
יש shaivaites (מאמיני שיווה) ויש vishnavaites (וישנו). יש מיעוט אינטלקטואלי עם אמונה מופשטת יותר בברהמן חסר פנים ותכונות. יש פולחן עממי נרחב של אלות מקומיות לצד נשות-האלים האריסטוקרטיות. אף "הינדי", בהגדרה, לא יכול להאמין בכל מכלול התורות שחוסה תחת מטריית ההינדואיזם. יש פלגים שמקיימים פולחנים שונים לאלים שונים.
אבל בהמון מקרים המיתולוגיות של האלים האלה (טוב, חוץ מהמצ’עמם בלי הפנים) משיקות, חופפות, מתחברות אלה לאלה, מוליכות את המאזין/קורא במסע אסוציאטיבי נפתל ורב-משמעי, בלי להוליך אותו באף לתשובה ברורה ונחרצת. שוב, אני לא אומר שבהודו מסתובבים ברחובות רק מוארים, אבל אני חושב שראוי לבחון שוב את הקישור האוטומטי מונותאיזם=נאורות, ברמה התיאורטית וברמת העובדות בשטח.
[תגובה]
גליה reply on 29 ביוני 2007 16:21:
מסכימה – אין סיבה לחשוב ש מונותיאיזם=נאורות. דתות מעצם היותן דתות מגיעות למקומות די דומים שכוללים חוץ מחוקי מוסר ותיאור יישויות רוחניות, פולחן טקסים תפילות. לכן גם הטקסים שמתקיימים במקדשים בהודו לא נראים לי שונים במהות מטקסי השבת, בר המצווה או ברית המילה שלנו.
[תגובה]
תובל-קין reply on 4 ביולי 2007 6:02:
בארץ כנען העתיקה דווקא כן התייחסו ליהוה כאל שיכול להתקיים לצד אלים אחרים. אם אני זוכר נכון, מצאו ממצאים ארכיאולוגים שמציגים את נישואיו של יהוה לאחת האלות המקומיות.
אבל כפי שטענתי בתגובה הקודמת, הסיבה שהדתות המונותאיסטיות לא מבינות ש"יש כמה דרכים לאלוהים" היא רומא. רומא הייתה פוליתאיסטית, ובכל זאת הכחידה כל זכר לתרבויות ודתות שלמות (מה עם הדרואידים למשל?). היא גם אחראית לצלם האלוהים שנברא, גבר מזוקן שנהנה לחשמל חוטאים עם ברקיו.
כל הקטע הזה מזכיר לי דווקא פלאפון. בפוליתאיזם יש לך אל מצלמה, אל טלפון, אל mp3, אל משחקי-מחשב. במונותאיזם, לעומת זאת, אתה מקבל את ארבעתם במכשיר אחד.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:51:
והאלוהים האחד היחידי שאני מסוגל להתחבר אליו הוא זה של שפינוזה, שנמצא ומתגלה בכל גבעול עשב. והוא בכלל נקבה. http://www.knauer.org/mike/discordia/discordian.php">אלוהים היא אישה משוגעת.
אלואימא.
[תגובה]
גליה reply on 29 ביוני 2007 16:22:
לא חושבת שניתן או שיש צורך לחשוב על אלוהימים כבעלי מין. זו הפחתה בהפשטה.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 17:32:
אי אפשר להתווכח עם העובדה שתהליך הבריאה מתרחש יומיום בגוף של נקבות, ונקבות בלבד.
דרך אגב, ציטטתי פעם את המשפט הזה במאמר לאוניברסיטה על פולחן הודי נפוץ של מגוון אלות מקומיות שונות (מבוססות לכאורה(?) על נשים מקומיות), שהמשותף לכולן הוא שהפכו לאלות רק אחרי שחטפו את הג’ננה בגדול, בדרך כלל על בעלן. האלות האלה אחראיות בדרך כלל על ענייני בריאות, יבולים וכן הלאה – אחראיות במובן שצריך לדאוג שיישאר מרוצות אחרת יהיה אוי ואבוי.
גם דרך לשמור על שלום-בית…
חוץ מזה, הדיסקורדיאנים חרתו על דגלם לעשות "דווקא"… תדפדפי קצת בלינק ותקלטי את רוח הדברים.
[תגובה]
ללא שם reply on 29 ביוני 2007 18:15:
אפשר להתווכח. תהליך הבריאה לא מתקיים ללא זכרים.
יצירת זרעונים הוא בהחלט חלק מתהליך הבריאה.
[תגובה]
דנה reply on 30 ביוני 2007 0:50:
בנאו פגניזם מתייחסים גם לאל – הוא בנה ובן זוגה של האלה בהרבה מהדתות הנאו פגניות. בוויקה, וגם בדתות הפטריאכליות במידה מסוימת, מעגל השנה הוא מעגל חייו של האל, מה שלא מפחית מכוחה של האלה. הההבדל בין הדתות הפטראירכליות לעומת דתות האלה, המטריצנטריות הוא השאיפה של הראשונות להתרחק מהגוף, להתקרב לאל שנמצא למעלה, רחוק – לעומת ההבנה של האחרונות שהחיים הם כאן ועכשיו, בגוף הזה, שהגוף קדוש והאדמה קדושה, והכול, בעצם קדוש. הניתוק הזה מהגוף גרם להרבה בעיות בתרבות המערבית שמבוססת על התפיסה הזאת, והראשית שבהן היא השפלת הסקס, מריטואל של קדושה למעשה נתעב שצריך להסתיר ולעשות בלית ברירה, רק כדי להביא ילדים. זה לא רק ביזוי הנשים וכל מה שנתפס נשי (כולל הומואים, למשל), אלא גם כל מה שקשור לגוף הגברי. מרמיט, אתה צודק בזה שאנחנו הנשים נושאות את החיים החדשים בתוכנו, יולדות אותם ומזינות ומנחמות אותם במשך תקופה די ארוכה. אבל גם בגוף שלכם יש פוטנציאל בריאה עצום, והזרע שלכם קדוש לא פחות מהמחזוריות שמתחוללת בגוף שלי. אני חושבת שגבר שמחובר לגוף שלו בצורה הזאת, יכבד גם נשים.
[תגובה]
גליה ב-29 יוני 2007 בשעה 10:52 #
ובלי קשר להאם אני מאמינה ובמה (לא יודעת- נראה לי בפעימתם של החיים), אני בכל יום כמעט מוצאת את עצמי מופתעת מחדש מעוצמתם של חלק מהטקסטים בתנ"ך. סיפור הגירוש מגן עדן למשל, שנים אנחנו טוחנים אותו, וכל פעם אפשר לגלות בו עוד משהו חדש. גאוני.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 15:08:
הטקסטים מרטיטים, ללא ספק (ובעברית הרבה יותר מאשר באנגלית).
העלילה נוטה לעצבן אותי. והסאב-טקסט מעורר בי התנגדות עזה.
[תגובה]
ושוב אני reply on 29 ביוני 2007 16:25:
הסאב טקסט נראה לי שונה בכל אחד מחלקיקי התורה. מהו הסאב טקסט שמרגיז אותך? אל תישכח שהדברים נכתבו בתקופה אחרת שבה התפיסה החברתית וההיררכיה (של גברים-נשים למשל) הייתה שונה לגמרי. בין כל הסיפורים מסתתרות אמיתות נצחיות אבל רוב הסיפורים מאוד מתאימים לזמן ולתקופה שבה נכתבו.
[תגובה]
מרמיט reply on 29 ביוני 2007 17:18:
אמיתות נצחיות יש בהרבה ספרים, עם כל הכבוד (ויש כבוד) לאמרות השפר של התנ"ך.
הסאב-טקסט פטריארכלי, היררכי ושוביניסטי בכל מובן. חוקי הפעולה והתגובה מופרכים לגמרי. צריך הרבה יהירות כדי לחשוב שלחטאים של עם אחד יש השפעה מכרעת (אלוהית!) על כל מה שקורה בעולם המוכר. אני זוכר שעוד כילד תמהתי למה התנ"ך מתחיל בסיפורים על כל המין האנושי ואז עובר לדבר רק על העם היהודי.
[תגובה]
תובל-קין reply on 5 ביולי 2007 1:30:
לא יודע אם הייתי קורא לזה "אמיתות נצחית", אבל אני כן חושב שכל תרבות "פרימיטיבית" (כפי שהיא באה לידי ביטויי בחלק קטן מהטקסטים בתנ"ך), שפחות סומכת על האינטלקט – היא תרבות מעניינת שחשוב לשים עליה את הדעת.
[תגובה]
מרמיט reply on 5 ביולי 2007 2:42:
יש בתנ"ך כמה כשפים מעניינים, אבל זה לא ממש פרקטי כי במילא מייחסים הכל לאלוהים, כאילו שמה שמעניין אותו זה הריב בין אליהו לנביאי הבעל למי יש יותר גדול
החלוקה פרימיטיבי/אינטלקטואלי נראית לי קצת פשטנית. תרבות פרימיטיבית יכולה להיות חופשייה או דכאנית, וכך גם תרבות אינטלקטואלית/מדעית. יש עוד קריטריונים שצריך לקחת בחשבון.
איכשהו, התגובה שלך הזכירה לי קטע בספר של רוברט אנטון וילסון, שבו הוא פונה לאלה ששמים דגש על הצד הימני של המוח להפעיל יותר את השמאלי, וההפך. הקטע המצחיק הוא איך שהוא מתאים את שפת הפנייה לקהל היעד: אני לא זוכר מה בדיוק הוא כותב לאינטלקטואלים, אבל ל"רוחניים" הוא כותב משהו כמו "בואו להכיר את הסודות המופלאים והכוחות המסתוריים של האונה השמאלית, כפי שהתגלו על ידי האיצטגנינים מהרווארד ואוקספורד…" אצל וילסון זה הרבה יותר מצחיק, כמובן.
[תגובה]
מרמיט reply on 5 ביולי 2007 2:56:
אהה! מה רבו נפלאותיך גוגל. http://www.roninpub.com/IllPap.html">הנה זה, בכתב מודגש ונטוי אחרי שתי הפסקאות הראשונות.
אינעל דינו ישראבלוג, לא נותן לי לעשות קופי-פייסט כמו בנאדם.
רק חשוב לי להעיר שאני לא טוען בהכרח שאתה כזה. אולי יש לך השכלה מדעית מבוססת (ואני מסכים בהחלט שצריך לאזן את האינדוקטרינציה המדעית-רציונלית-חומרנית המקובלת בקורטוב של פרימיטיביות אינטואיטיבית). זאת רק אסוציאציה שעלתה לי בעקבות התגובה שלך. זיהיתי בה קצת רומנטיציזם (הנטייה לחשוב ש"פעם היה יותר טוב" ושעולם הרגש עדיף על עולם השכל), ורומנטיציזם נראה לי נטייה לא בריאה. העוצמה והקידמה האמיתית מתאפשרות לדעתי באמצעות שילוב של שתי הגישות האלה, ולא במלחמה ביניהן.
מקווה שהבנת. אני מרגיש קצת עילג כרגע, מה שאומר שמספיק להיום.
[תגובה]