סוכן זוטר, מקסימום לבלר

אזהרה לרוכבי אופני-הרים: שודדים אופניים בשטח!

אני אוהב לרכב על אופניים בשטח. שעתיים במגרש המשחקים הביתי שלי, יער בן-שמן, ואני חוזר כמו חדש. אבל מאחר שזה דורש להזיז את התחת מהמחשב, אני מוצא את עצמי מסתובב יותר בפורומי אופניים באינטרנט מאשר על אופניים אמיתיים בשבילים.

היום נתקלתי, בשני פורומים שונים, בדיווחים על תקריות מסוג חדש (לי לפחות): גניבה, או ליתר דיוק חטיפה, של אופניים מרוֹכבים בשטח.

הסיפור הראשון הוא של אלון ר, שרכב ביער חורשים וכשעצר להפסקה ניגש אליו בחור צעיר ("בן-דוד" כהגדרתו) והתחיל לשאול שאלות על האופניים. ברגע של היסח הדעת הבחור לקח את האופניים, ברח בריצה ונעלם איתם.

הסיפור השני התחיל מהודעה של שמי 8889 שמצא אופניים בתחתית ואדי ביער בן-שמן ובמקום לקחת אותם הביתה בשקט, כמו שאני בטח הייתי עושה, פרסם את המציאה בפורום אופניים בתפוז (כך שכנראה יש עוד כמה נשמות הגונות בשטח). אחרי כמה ימים הוא איתר את הבעלים בעזרת המשטרה, והתברר שהלז רכב עם חמישה (!) חברים, ואז הצטרף אליהם איזה "ג'ינג'י על אופניים ב50 שקל", וכשעצרו להפסקה… שוב, חטיפה מהירה והיעלמות עם האופניים.

כשמוסיפים לזה את הסיפור שהתגלגל בפורומים לפני כמה חודשים, על אדם שהתחזה לשוטר ו"החרים" אופניים ש"נחשדו" כגנובים מרוכבים תמימים, ודיווחים מזדמנים על היעלמות אופניים מחנויות, אי אפשר להימנע מהרושם שכמה גורמים מפוקפקים קלטו את הערך הכספי של אופניים בימינו, והתופעה כבר לא מסתכמת בנרקומנים בחדרי מדרגות (שמוכנים מצדם אפילו להוריד מהקומה השלישית אופני ברזל מתוצרת הארץ, כמו שגיליתי להפתעתי).

קחו לתשומת לבכם ושמרו על הסוסים האהובים שלכם. אותי זה אולי ינער קצת מהאשליה הנאיבית שהרוע מרוכז בערים ולא משחר לטרף בחיק הטבע.

(המרמיטה הכל-יודעת תחכוך ידיים כשתקרא את זה. רק בשבוע שעבר לא הבנתי למה היא נחרדת כשהצעתי לקחת את המרמיטונת ליער לבד באמצע השבוע.)

תוספת (5.2, 21:04). אם כבר בגניבות אופניים עסקנן, הנה סרטון שמראה כמה קל לגנוב אופניים ברחוב הומה לאור היום, אם כי במקרה הזה זאת לא ממש חוכמה – זה צולם בניו-יורק.

מה שמזכיר לי איך פעם ניסרתי עם חבר את המנעול של האופניים שלי, שנתקע יחד עם האופניים בחדר מדרגות בבית של חברים בפלורנטין. שכנה זקנה נועזת פתחה את הדלת וצעקה "מי זה שם?".

חבר שלי ענה: "הכל בסדר, אנחנו רק גונבים את האופניים."

"אה," היא אמרה וסגרה את הדלת.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

30 תגובות עבור “אזהרה לרוכבי אופני-הרים: שודדים אופניים בשטח!”

גליה ב-05 פבר' 2007 בשעה 10:17 #

1. הם חוטפים גם תינוקות?
2. הלוואי שהרוע היה מתבטא בגניבת אופניים.

[תגובה]
מרמיט reply on 5 בפברואר 2007 11:50:

אופס, ראי תגובה למטה.

[תגובה]
מרמיט ב-05 פבר' 2007 בשעה 11:49 #

1. "הם חוטפים גם תינוקות" זה השם המושלם לסרט האימה האולטימטיבי שעדיין לא הופק. והתשובה לשאלתך היא שאני לא יודע, וירד לי הרצון לבדוק.

2. התכוונת "הלוואי שהרוע היה מתבטא רק בגניבת אופניים", נכון? כי לעניות דעתי אין ספק שיש כאן רוע כלשהו.

ואם התכוונת לרמוז "מה אתה מתעסק בשטויות האלה כשיש דברים הרבה יותר גרועים וקריטיים מסביב", אין לי אלא להסכים בהכנעה.

[תגובה]
ללא שם reply on 5 בפברואר 2007 15:45:

תודה שהגבת בעדינות על תגובתי התוקפנית משהו.
באמת מעולם לא ראיתי בגניבה מעשה שנעשה מתוך רוע למרות שאין ספק שזה מעשה שמבאס את הצד הגנוב.

[תגובה]
מרמיט reply on 5 בפברואר 2007 18:59:

עם כל הכבוד לרובין הוד, רק לעתים רחוקות גניבה נעשית מתוך טוב-לב.

את יכולה להגיד שזה נעשה מתוך מצוקה (לא תמיד, אגב, אלה שגנבו את המיסים של כולנו לא בדיוק סבלו ממצוקת רעב), אבל יש גם מעשי רצח שנעשים ממצוקה (לדוגמה גברים אתיופיים מנושלים שרוצחים את נשותיהם). אם כבר מדברים במונחים של טוב ורע, אפשר בהחלט להגיד שמצוקה מולידה רוע, לא?

[תגובה]
ללא שם reply on 5 בפברואר 2007 20:48:

כן, מצוקה נפשית, פיזית, כלכלית, יכולה להוביל למעשים מזיקים. זה באמת לא ברור איפה הגבול ומה זה רוע – הכוונה או התוצאה. בכל מקרה התוצאה של גניבה פחות משמעותית מתוצאה של רצח, אונס והתעללות מכול סוגיה. אבל שוב אני שיפוטית – יש אנשים שכשגונבים להם משהו הם מרגישים טלטלה נפשית.

[תגובה]
מרג’ עיוני ב-05 פבר' 2007 בשעה 13:19 #

יכול להיות פשוט שעוד מוקדם בשבילכם לצאת. בכל מקרה, מזל טוב ליום המרמיטה שחגגו לכם בשבוע שעבר.http://www.wildlifeprairiestatepark.org/animalpages/woodchuck.htm Target=_BLANK class=msg>http://www.wildlifeprairiestatepark.org/animalpages/woodchuck.htm>

[תגובה]
מרמיט reply on 5 בפברואר 2007 13:40:

LOL

אז זה אומר שיום שישי היה groundhog day? טוב שלא נתקעתי בתוכו שוב ושוב, זה היה יום נ ו ר א י.

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 5 בפברואר 2007 13:59:

כן, אני חושבת שזה אמור להיות יום קשה למרמיטאים. למה היה לך נוראי?

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 5 בפברואר 2007 14:45:

ולפני שאתה מגיב, אני כבר נוזפת בעצמי על דחיפת האף המיותרת שלי.

[תגובה]
מרמיט reply on 5 בפברואר 2007 18:54:

פשוט היה, כמו שקורה לי לפעמים - בעיקר יומיים-שלושה אחרי שנדמה שלי שפיצחתי את הקוד לשלוות-נפש מבוססת ויציבה

כמו שהתעוררתי הרגשתי שלא בא לי על הסופשבוע הזה ועל שום דבר שיקרה בו

יומיים של ויפסנת-שנאה סידרו לי את הראש וזיככו לי את הנשמה
כנראה שבכל זאת התבסס אצלי איזה גבעול של אושר, כי פעם היה לי הרבה יותר קשה לצאת מהוויפסנה הזאת בלי איזה התקף זעם עסיסי http://israblog.nana.co.il/moodicons/mad.gif">

עד שבסופו של דבר נרגעתי מהשנאה החובקת-כל והייתי מסוגל להיפתח שוב לעולם

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 6 בפברואר 2007 2:46:

זה כנראה המרמיטות הקטנות עושות לך את זה. אושר עליך ועל ביתך.

[תגובה]
מרמיט reply on 6 בפברואר 2007 2:57:

תודה עיוני. עובדים על זה…

[תגובה]
מרמיט reply on 6 בפברואר 2007 2:58:

DUH
"הרבה יותר קשה" צ"ל "הרבה יותר *קל*"

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 6 בפברואר 2007 15:47:

אגב, אפרופו הוויכוחון שלך עם "גליה", נזכרתי במשהו. גם אני כשגרתי בפלורנטין, הייתי "קורבן" לגניבות שונות ומשונות – בעיקר שמיכות, נעליים, טוסטרים וטרנינגים מהחבל. אם כי גם עציצים, בקיצור, כל מה שאפשר. ולא יכולתי לכעוס, כי מי שגונב שמיכות, כנראה כבר סבל מספיק. נכון שזה לא תירוץ, אבל מנקודת המבט שלי, זה שם אותי קצת יותר גבוה ממישהו בשרשרת המזון – ממני גונבים!
(ואגב, אני לא יודעת מה יהיה לי להגיד אם לאח שלי יגנבו את האופניים שקנה ב-8,000 שקל. זה קצת מנקר עיניים, לא?)

[תגובה]
k.d ב-06 פבר' 2007 בשעה 21:44 #

אפרופו גניבות, אני סבור שכדאי לנסות לשרטט בעדינות את הקו המפריד בין אלו ש"גונבים בשביל לחיות" ואלו ש"חיים בשביל לגנוב". זו משימה קשה למדי מפני שישנם לא מעטים שמזגזגים על הגבול, רגל אחת פה ורגל שניה שם. לדעתי , הם בעצם הרוב. מעטות הן הגניבות שניתן להצדיק אותן, בבחינת – המוצא האחרון. הרוב הן סתם שילוב של חזירות, אטימות ותחושה עמוקה של עוני פנימי- שגם היא , למעשה, סוג של קורבנות.
מאחר ואנו בבלוג עם אג’נדה בודהיסטית כלשהיא, ראוי לציין שע"פ הבודהיזם, אין רוע מתוך עצמו, אלא רק כזה הנובע מבורות ממנה סובלים כולנו, הגונבים והנגנבים..

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 6 בפברואר 2007 22:27:

מוזר. בדיוק היום חשבתי על זה, אם יש דבר כזה "רוע" מתוך עצמו. מישהו פעם אמר לי לא לבלבל רוע עם טיפשות, ושרוב מי שאני חושבת שהם רעים, הם בעצם טיפשים. כשניסיתי לחשוב על זה יותר לעומק מנקודת המבט הזאת, לא מצאתי מישהו שהוא באמת רע לשם הרוע. אפילו לא גזענים ואנטישמים, אפילו לא פדופילים. אז מה בעצם זה אומר לגבי הרוע? ואיך מבדילים?

[תגובה]
מרמיט reply on 6 בפברואר 2007 23:41:

וואו, משאירים אתכם שעתיים לבד, ואיזה יופי של דיון מתפתח פה

יש תפישה שלפיה כולנו תוצרים של הנסיבות: האנס סבל מהתעללות מינית בילדותו, ההורה שמכה את ילדיו גדל עם אלימות במשפחה, לביץ’ המניפולטיבית יש ביטחון עצמי מעורער וצורך בחיזוקים וכן הלאה.

כשמסתכלים על זה ככה, באמת אי אפשר להטיל "אשמה" על אף אחד (מצד שני, המרמיטה מוסיפה: אולי אף אחד לא אשם, אבל לכל אחד יש אחריות על מה שהוא עושה עם החיים שלו).
כתבתי כמה מילים על הגישה הזאת בפוסט בשם
there’s magick on the dance floor (קישור בצד הבלוג). הקונטקסט שם היה השאיפה לא לשנוא ולא לכעוס על אף אחד במועדון, ולא משנה כמה הוא מרפקים הוא תוקע בי תוך כדי ריקוד.

(המשך בתגובה הבאה)

[תגובה]
מרמיט reply on 6 בפברואר 2007 23:45:

(המשך)
אם כבר אג’נדה בודהיסטית &nbsp Target=_BLANK class=msg>http://israblog.nana.co.il/moodicons/blink.gif"> בעצם העיקרון הזה מתבטא גם במושג הקארמה (אם נעזוב לרגע את עניין גלגול הנשמות השנוי במחלוקת):
האדם הוא לא "טבולה ראסה" שכל האפשרויות פתוחות בפניו אלא תוצר של השפעות סביבתיות שאף אחד לא יכול להצביע על ההתחלה שלהן. אם, לדוגמה, אני מאשים את ההורים שלי בקור רגשי, אני צריך "להאשים" גם את ההורים שלהם שהנחילו להם את הקור הרגשי הזה. אבל אם אני ממשיך מזה לאמירה "אין מה לעשות, אני כזה דפוק בגלל ההורים שלי וזה מה שיש", אני רק ממשיך את הגלגול של הקארמה המחורבנת הזאת לדור הבא. המטרה של הבודהיסט היא לעצור את הסיבוב של הגלגל הזה, לנקות ככל האפשר את משקעי הקארמה ולברוח מ"סמסרה", שהיא המציאות הכוזבת הנובעת מאשליית ה"כזה אני". בשביל זה צריך להפסיק לחשוב על עצמי כמוצר מוגמר ולהתחיל לראות את עצמי כתהליך מתמשך.

ווא-ווא-ווי-ווה, יש פה חומר לשלושה פוסטים, וכל זה התחיל כעדכון חדשות… איזה כיף זה לקבל כאלה תגובות חכמות ו

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 7 בפברואר 2007 1:19:

שמחה שאנחנו נותנים לך חומר למחשבה. בשביל זה הפיקסלים שלנו פה .
אם כי, כשכתבתי על פדופילים וגזענים, בכוונה בחרתי בהם ולא בסתם אנסים או הורים מתעללים. הפדופיל מרגיש אהבה אל הילד, והמעשים שהוא עושה בו, לפחות בחלק מהמקרים, נובעים מרצון להיטיב איתו (טיפשות ובורות, נכון). גם הגזען, נגיד ההיא מפרשיית ה"שר-מווו-טה", חושב שמעשיו תואמים את טהרת הגזע שלו, מתוך רצון לשבח ולהיטיב, ובמקרה הספציפי הזה, לטהר את ארץ ישראל השלמה ולגאול אותה בדם וברוק. השאלה לדעתי היא לא מה הם חושבים, אלא איך אני, בתור הצד הסופג, המקבל, המבין, הבודהיסטי, נגיד, צריכה להגיב – באקט זהה של אלימות? בשתיקה? בהתבודדות מפניו? בהסתגרות? אני חוששת שלבודהיזם אין על זה תשובה כל כך טובה, או שכן? מה אתה אומר?

[תגובה]
K.D reply on 7 בפברואר 2007 10:30:

נדמה לי שאי אפשר להתייחס לבודהיזם כמו אל הוראות הפעלה לחיים. בניגוד לדתות המונותיאיסטיות, בודהא וממשיכי דרכו לא חשבו שזה הכרחי לפסוק הלכות בנושאי נידה, שבת והלכת חיטוט באף בשבת. אם כל הדברים מותנים, הרי שנכון הדבר גם לגבי התגובות. אני חושב שמורה בודהיסטי היה מצפה ממך לשיקול דעת.
היית זוכה לקוים מנחים בלבד שנשענים על חמלה, התבוננות פנימית ומודעות לתהליך שבו קארמה נוצרת עם דגש על כך שהכוונה שביסוד הדברים היא מה שקובע.
בודהיסט יכול להילחם- אם אין לו ברירה, אבל ישתדל לעשות זאת בלי כעס ושנאה . ישפוט לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. יתנגד למעשה ולא לעושה.
בקיצור, בודהיסט צריך הרבה שכל ישר ונכונות לעבודה קשה…

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 7 בפברואר 2007 11:01:

זה נורא מעניין, מה שאתה אומר.
אני לא כל-כך מתמצאת בבודהיזם (באופי שלי אני יותר סטואית, לדעתי), אבל בגדול הבנתי שמדובר בתפיסת עולם שלפיה הרצון מוביל לסבל, ולכן אתה צריך לעבוד על עצמך שלא לרצות (אגו וכל זה), מה ששופנהאואר דיבר עליו. או לשנות את הרצון שלך כך שיתאים למציאות, ולא לנסות לשנות את המציאות. ככה שבכל מקרה, יש כאן עבודה "פנימית", כלומר, אם מישהו עשה לך משהו רע – ובמקרה זה, גנב ממך אופניים באיומים – אתה אמור לא לרצות בכלל את האופניים האלה. שזה בסדר, אני חיה ככה כבר עשרות שנים…
אבל נקודת הפתיחה של הפוסט הזה הייתה שזה כן מעורר איזו תגובת נגד, והפתרון של משפחת מרמיט היה לא לצאת למקומות האלה, כלומר, להסתגר. ומכאן התחילו התהיות שלי לגבי "מהי הדרך הטובה" לחיים (לא כללי עשה ואל תעשה, כמובן).

[תגובה]
מרג’ עיוני reply on 7 בפברואר 2007 12:15:

אני אחדד עוד קצת, כי זה ממש מעניין אותי (בעל הבית, תגיד לי מתי נמאס לך ממני). השאלה ה"מעשית" שלי היא איך הקבלה השקטה הזאת, שהיא מבורכת, אין ספק, ועשויה להביא את ה"בודהיסט" לשלוות נפש, מתיישבת עם אחריות חברתית, מאבק לשינוי, אקטיביזם?
ואני יודעת שזה יותר מדי פילוסופיה בשביל תגובות קצרות בבלוג, לכן אני נשמעת קצת "כללית" ומחפשת תשובות "ברורות" (באופן אישי אני מאמינה בתהליכים יותר מאשר במטרות).

[תגובה]
מרמיט reply on 7 בפברואר 2007 14:10:

חס וחלילה נמאס. בעל הבית מסתכל על מונה התגובות ומחכך ידיים בהנאה

השאלות שלך טובות, וקשות. אני אנסה לענות בתמציתיות. קודם כל, אין לי יומרות להיות הוגה בודהיסטי מוסמך, אבל אני מסכים עם KD שהבודהיזם לא מציע דרכי פעולה חד משמעיות – "עשה ואל תעשה". בכל מקרה, "בודהיזם" הוא מטרייה רחבה מדי להגדרה פשטנית.

אז תשובה טנטיבית: את לא מדייקת לגבי זה שהאופציה היחידה היא להתאים את הרצון למציאות. יש הבדל בין ביטול האגו לבין התאמה למציאות (מה גם שה"מציאות" המדוברת היא בכלל אשליה בעיני הבודהיסטים). לא מדובר ב"קבלה שקטה" מהסוג הפאסיווי, של הפניית הלחי השנייה וכפרה אישית על חטאי העולם.

להפך, בזמן האחרון תופסת תאוצה תנועה בשם "בודהיזם מעורב" (engaged buddhism) ששמה לה למטרה להשפיע על החברה והפוליטיקה על פי ערכים בודהיסטיים. המגמה הזאת נובעת ממשהו שמוטמע עמוק בבודהיזם: ההכרה שאי אפשר להגיע לשלווה אמיתית ולהרמוניה עם העולם (מה שנקרא "הארה") כ

מרמיט reply on 7 בפברואר 2007 14:12:

אוף!

…שאי אפשר להגיע לשלווה אמיתית ולהרמוניה עם העולם (מה שנקרא "הארה") כל עוד העולם שרוי בסבל ובחוסר הרמוניה.

הרחבתי על הנושא הזה בדיוק בפוסט קודם בשם "זן-אקטיביזם". חפשי אותו ברשימת המומלצים משמאל.

מרג’ עיוני reply on 7 בפברואר 2007 19:22:

אוקיי. קראתי. אם כי לא ממש הבנתי במה זה שונה ממה שעשיתי עד עכשיו.
אולי זה זה רק עניין של סמנטיקה. מושגים כמו "הארה" ו"הרמוניה" הם קצת מופשטים מדי בשביל נבג חסר חשיבות כמוני בעולם של רעיונות גדולים, וטאוטולוגיות עושות לי סחרחורת רצינית. תפיסת העולם שלי היא יותר מיש-מש של דברים שהמצאתי, למדתי, שמעתי – ומקומות שהלב לוקח אותי אליהם. יצא שזה דומה קצת לבודהיזם, במובנים מסוימים, במובנים אחרים לא.

מרג’ עיוני reply on 8 בפברואר 2007 11:56:

מצטערת אם נשמעתי קצת מפגרת בתגובה הקודמת. מה זה עניינך מה תפיסת העולם שלי? אני זאת שבאה אליך לשאול שאלות.
אתרץ זאת ביום קשה בעבודה.
אני מאוד נהנית לקרוא מה שאתה כותב. ושלחתי לך מייל חביב כהתנצלות.

מרמיט reply on 8 בפברואר 2007 21:28:

ניסיתי לענות לך שלוש פעמים, וכל פעם התגובה לא נקלטה.

למרבה האירוניה, מה שניסיתי לכתוב היה שבלתי-אפשרי לבטא במילים מצב שנמצא מעבר למילים. ואז גלשתי למשלי זן נדושים. אז אולי טוב שנחסכה מכולנו התגובה ההיא.

מרמיט reply on 6 בפברואר 2007 23:22:

איזה כיף, יש לי אג’נדה!
בדיוק עכשיו אמרתי למרמיטה שאני מרגיש שהבלוג הזה מתפזר, כל קטע בנושא אחר ואין שום חוט מקשר. והיא אמרה שדווקא יש קשר. אז קשר בודהיסטי מקובל עלי לגמרי

K.d., זאת כבר פעם שנייה לפחות שאני מסכים עם כל מילה, מה יהיה? האמת שהופתעתי לגלות שהשתמשתי במונח המפורש "רוע" (שמתי לב לזה רק אחרי התגובה של גליה), כי בד"כ אני משתדל לזכור שרוע הוא אכן תוצר של נסיבות.

וניסחת יפה מאוד את מה שחששתי להכינס אליו - על ההבדל בין אוליבר טוויסט שגונב מתוך רעב למנכ"ל אנרון שגונב מתוך תאוות בצע, ועל התחומים האפורים בין שני מקרי-הקצה האלה.

[תגובה]
zaafrani ב-08 פבר' 2007 בשעה 20:31 #

the phone in your room is open
please close it
thanks

[תגובה]