כבר מזמן רציתי לכתוב פוסט עם כותרת בנוסח "כולם מדברים על אורוול, לא מספיק מדברים על הקסלי", שיערער על קלישאת "האח הגדול" ויציע דיסטופיה הולמת הרבה יותר למציאות ימינו: זו שמתאר אלדוס הקסלי בעולם חדש, מופלא.

.

רציתי אך טרם הספיקותי, מה גם שאת הספר של הקסלי קראתי מזמן ואני לא זוכר ממנו מספיק לדיון מעמיק. לפיכך שמחתי לראות שמישהו בכל זאת מדבר על הקסלי, ועושה את זה בצורה תמציתית וקולעת בהרבה משהייתי מסוגל.

.

כך שלא נותר לי אלא לצטט כלשונה (עם אי-אילו הדגשות לטובת המרפרפים) את ההקדמה לספרו של ניל פוסטמן, בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים * (בתרגום אמיר צוקרמן), שנכתב במקור ב-1985:

.

.

ציפינו ל-1984. משבאה השנה והתבדתה הנבואה, אמריקנים דואגים שרו לעצמם מזמור הלל. שורשיה של הדמוקרטיה הליברלית לא הכזיבו. תהיה אשר תהיה האימה שביעתה מקומות אחרים, אותנו, לפחות, לא פקדו סיוטים אורווליאניים.

.

אך שכחנו כי לצד חזונו הקודר של אורוול היה חזון נוסף – ותיק יותר, מוכר פחות, אך מצמרר במידה שווה: עולם חדש, מופלא של אלדוס הקסלי. בניגוד לסברה הרווחת, אפילו בין משכילים, נבואותיהם של הקסלי ואורוול היו שונות זו מזו. אורוול התריע מפני דיכוי כפוי מבחוץ, אשר הוא שיכריע אותנו. אולם בחזונו של הקסלי לא נדרש אח גדול שישלול מן האנשים את עצמאותם, את בגרותם ואת ההיסטוריה שלהם. להשקפתו, אנשים בסופו של דבר יאהבו את דיכויים, יסגדו לטכנולוגיות המקפחות את יכולותיהם לחשוב.

.

מי שהפחידו את אורוול היו מחרימי הספרים. מה שהפחיד את הקסלי היה היום שבו לא תהיה עוד כל סיבה להחרים ספר שכן לא יהיה עוד מי שירצה לקרוא בו. אורוול פחד מאלה שימנעו מאתנו מידע. הקסלי פחד שהאמת תטבע בים של זוטות. אורוול פחד שמא ניהפך לבני תרבות שבויה. הקסלי פחד שמא נהפוך לבני תרבות טריוויאלית, העסוקה בשווה ערך כלשהו לרגשנות זולה. כפי שציין הקסלי בביקור חוזר בעולם חדש, מופלא, מגיני זכויות האדם והרציונליסטים העומדים תמיד על המשמר מפני הרודנות "לא הביאו בחשבון את הדחף הכמעט אין-סופי להסחות-דעת." ב-1984, הוסיף הקסלי, השליטה באנשים מתבטאת בדרך של גרימת כאב. בעולם חדש, מופלא, הם נשלטים בדרך של גרימת עונג.

.

בקצרה, אורוול פחד מפני מה שאנו שונאים. הקסלי פחד מפני מה שאנו אוהבים.ספר זה דן באפשרות שמא הקסלי, ולא אורוול, הוא שצדק.

.

.

* הספר * * משך את עיני כי הוא היווה השראה לתקליט Amused to Death של רוג'ר ווטרס * *

.

*. בכך לא תמה תרומתו המוזיקלית של ניל פוסטמן, מראשוני הנביאים שהתקוממו נגד הטלוויזיה המסממת את האומה:

.


.

Disposable Heroes of Hiphoprisy

Television, the Drug of the Nation

.

.

* * עוד לא קראתי. כרגע אני באמצע ספר אחר שראוי גם הוא לאזכור בפוסט הזה (ובכלל): שיבוש תרבות של קאלה לאסן.

ממליץ בחום לכל מי שעוד לא קרא. אני קורא לו "הדרך הקלה להיגמל מתאגידים".

במקום להכביר במילים אפנה אתכם לפוסט של ג'רו-נימו שבעקבותיו השתכנעתי לקנות סופסוף את הספר.

.

* * *השיר של ווטרס בקישור מתחיל אחרי כדקה של קליפ. הקליפ עצמו יפהפה בעיני.

טוב, הנה הוא שוב בשביל עצלני הלינקים:

.

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. הקסלי צדק! חלק ב': מתוך "שיבוש תרבות"
  2. כולם רוצים שירים פשוטים
  3. הגיגים היפנוגוגיים
  4. עזבתי את הארץ לטובת הקולקטיב
  5. If I Can't Dance To It, It Ain't My Revolution