התלבטתי אם לכתוב עוד פוסט על סמים או עוד פוסט על קראולי, אבל אז באה ריקי כהן וכתבה מה שכתבה, ולמען האמת יותר מהפוסט הרתיחו אותי חלק מהתגובות שם, אז חרגתי ממנהגי והגבתי במילים קצת קשות, והדיון התפתח עד שמערכת התגובות המבאסת של רשימות הביאה לי ת'סעיף, והבנתי שאין מנוס מלכתוב סוף-סוף את הפוסט ה"תיאורטי" על הורות שמתבשל אצלי כבר חודשים.

.

חששתי ונמנעתי מלכתוב את הפוסט הזה כל כך הרבה זמן כי אני יודע עד כמה הנושא הזה רגיש אצל כל הורה. אף אחד לא אוהב לשמוע עצות והמלצות בנושא הורות, שלא לדבר על ביקורת. הקושי גובר כפליים כי בנוסף לנושא הטעון הזה, הפוסט הזה נכנס ברגל גסה לשדה מוקשים ממולכד לא פחות. כי הכותרת המלאה שלו היא:

.

על הקשר בין חוסר כבוד לרצונות של ילדים לבין שתיקת קורבנות תקיפה מינית

.

לא צריך להרחיב על גל ההטרדות והתקיפות המיניות שפוקד את ארצנו לאחרונה, גם אם מדובר "רק" בעליית המודעות להטרדות ותקיפות. רבות נכתב גם על התופעה הידועה של נפגעות שנתקפות שיתוק ואלם תוך כדי ההטרדה/תקיפה. דנה ספקטור עוררה תגובות נזעמות (ולא רק בבלוגספירה) כשאמרה שהיא לא מבינה "מה עומד מאחורי הקיפאון הנשי המוזר הזה". אין לי ויכוח עם התפיסה הפמיניסטית שמייחסת את השיתוק הזה ליחסי כוח בין-מגדריים, אבל אני חושב ששורש הבעיה עמוק יותר, ואינו מוגבל לנשים או לתקיפות מיניות. אם טרחתם להיכנס ללינק הראשון לעיל, ראיתם אולי ששני הגורמים הראשונים שהפרופסור הנכבד מציע לשיתוק הזה הם "כבוד לתוקף" ו"פחד מהתוקף".

.

האצבעות מהססות על המקלדת. ברור לי שכל ניסיון לייחס התנהגויות אנושיות לגורם אחד ויחיד יהיה פשטני ומופרך. ובכל זאת, לאור הידיעה שדפוסי התנהגות שמוכתבים בגיל הרך מלווים אותנו מתחת לסף המודעות כל חיינו הבוגרים, ולנוכח התובנות שרכשתי ביחסים עם המרמיטונת בת השנתיים (עוד שבועיים בלי עין הרע) ומהתבוננות בהורים אחרים, אני לא מצליח להתעלם מהדמיון בין הנשים (והגברים) שנכנעות ללא תנאי לרצונו של בעל סמכות ושררה (ועל אחת כמה וכמה אם הוא "יכול להיות אבא שלהן"), לבין הילדים שמורגלים ומאולפים להיכנע ללא תנאי לרצונם של בעלי הסמכות והשררה בחייהם – בראש ובראשונה ההורים, כמובן, ואחריהם שורה ארוכה של מבוגרים סמכותיים.

.

האילוף הזה יומיומי, לא מודע וחוזר בפרטים קטנים וזניחים לכאורה. והרצף הזה של כפיפות למבוגרים סמכותיים נמשך עד שהילדים בעצמם הופכים למבוגרים סמכותיים, ומתברגים איפשהו בהיררכיה של העדר. ובעדר, כמו בעדר, הזכרים אכן שולטים בדרך כלל, אבל דפוס הדיכוי והסמכותנות משותף לכולם.

.

בנות יקרות, אחיות למאבק, זה לא מתחיל כשהבוס מוריד לך את התחתונים. זה מתחיל כשאבא או אמא מלבישים לך את החיתול למרות שאת צורחת ומשתוללת. זה מתחיל באמבטיה הכפויה. בנשיקה שחייבים לקבל מהדודה. באוכל שדוחפים לגרון. באמירה "כי ככה אני אמרתי". בכפיית סמכות מתוקף הסמכות.

.

אה, נו, זכרתי שאור-לי ברלב כתבה על זה משהו, אבל לא זכרתי שהסכמתי איתה כל כך. יכול להיות שגם אני עברתי איזשהו תהליך בחצי-שנה האחרונה (או שהיא עידנה את הפוסט? זכרתי משהו על נר בטוסיק כמעשה סדום). בכל אופן, זה כנראה מקום טוב לתת קרדיט לאתר באופן טבעי, כור מחצבתה של אור-לי/אפרסקים, שהעשיר את תפיסת ההורות שלי ועודד אותי לא לשכוח את הילד הפנימי לרגל הפיכתי להורה. למען הסר ספק, לא כל מה שנכתב שם מקובל עלי – לא גידלתי את המרמיטונת בלי חיתולים, ולא הייתי אומר שאני מיישם חינוך_בלי_גבולות, אבל למדתי עד כמה אפשר להגמיש את הגבולות האלה, ואיזו יכולת יש לילדים, אפילו פעוטות בני חודשים ספורים, לקבל את הגבולות ההכרחיים כשמסבירים להם אותם בהגיון, ברגישות ובסבלנות.

.

אני אדגיש את זה שוב – הגבולות ההכרחיים. לעניות דעתי החד-ילדית, התנאי הבסיסי להצלחת התקשורת הזאת הוא סיפוק כל צרכיו של התינוק. כשמדובר בתינוק, הצרכים האלה פשוטים ומעטים -חום, אהבה, ציצי (עכשיו הזמן לצעוק "די לטרור ההנקה!") וטוסיק נקי פחות-או-יותר (שכחתי משהו?).

.

פשוט-לכאורה אך תובעני? לא אכחיש. אבל היי, אף אחד לא הכריח אתכם להיות הורים (אה, שכחתי, אתם חיים בחברה סמכותנית).

.

קבלו תיאוריה: ההיריון האנושי התקצר לתשעה חודשים עקב השינויים במבנה האגן של הקוף-ההולך-על-שתיים. הגור האנושי הוא בעצם פג, במובן מסוים. אולי בגלל זה לוקח לו כל כך הרבה זמן לעמוד על הרגליים, בהשוואה לגורים של יונקים אחרים. לפי התיאוריה הזאת, שבטח לא המצאתי בעצמי אבל כרגע אני לא מוצא לה לינקים, תינוק עד גיל שנה שלושה חודשים הוא בעצם עוּבָּר. הסביבה שלו צריכה לְדמות ככל האפשר סביבה של רחם. צעצועים זה נחמד, אבל חום אנושי עדיף. בייבי מוצרט לא יזיק אולי, אבל קול של דופק אנושי מככב בראש הפלייליסט כשרוצים לישון. ונדנדה על בטריות מול טלוויזיה… איי, הלב כואב.

.

תינוק עד גיל שנה לא עושה מניפולציות. הוא מבטא את הצרכים שלו בישירות, אם כי לא תמיד בבהירות. תפקידה של הסביבה הוא להיות קשובה לצרכים האלה ולמלא אותם, לא להציב גבולות מתוך חוסר רצון או יכולת למלא את הצרכים האלה. לא סתם אומרים שצריך כפר שלם בשביל לגדל ילד.

.

אז נכון, לרובנו אין כפר. המוטציה המודרניסטית ששמה משפחה גרעינית מותירה הורים רצוצים וילדים זנוחים, שקבוצת ההתייחסות שלהם היא החבר'ה ולא המשפחה. האינדיבידואליזם המפואר של העידן שלנו מסתובב ונושך אותנו באף, כי עכשיו אנשים מציבים את עצמם בראש גם על חשבון הילדים שלהם, מנסים "להמשיך בחיים שלהם" ולמזער את ה"נזק" של הילדים, מתייחסים להורות במונחים של הקרבה והתקרבנות, במקום לראות בגידול ילדים הזדמנות להשתתף בנס – נס הבריאה של יצור אנושי נושם, חושב ומרגיש – ולהיפתח לתועלת האדירה שהם יכולים להפיק מהתהליך הזה. ילדים רכים וזכים הם המורים הרוחניים הכי אמיתיים והכי טהורי כוונות שתוכלו לפגוש בחייכם, ואת זה ידעתי עוד לפני שהיתה לי ילדה משלי. במקום להפקיד את הילדים אצל בייביסיטר ולרוץ לשיעור "מודעות רוחנית" או לפגישה עם פסיכולוג או הילר, שבו שעה עם הילד שלכם, בלי להגביל ולהצר את צעדיו, והתבוננו בדמותכם הנשקפת ממנו.

.

.

וואו, איפה התחלתי ולאן הגעתי. אני בכלל לא בטוח שזה מה שהתכוונתי לכתוב. אם לחזור בכל זאת לכותרת, אפשר אולי לקוות שהתעוררות ההכרה בריבונות האישה על גופה משקפת ומבשרת מודעות רבה יותר לריבונות של ילדים על גופם ורצונם. בכל מקרה, כל הנאמר בפוסט הזה תקף בעיקר עד המפגש עם סוכני החיברות והסמכות הממסדיים של מערכת החינוך הממלכתית. אבל זה כבר נושא כאוב אחר.

שלא לדבר על הצבא.

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. אמא, את חושבת שהם יאהבו את הפוסט?
  2. דברים שלא אומַר לבתי
  3. רוז המיתולוגית
  4. casual friday, גרסת טרום-טרום-חובה
  5. מלשנית