שאוואסאנה
קשה לי להאמין
שיש אנשים
שלא חשו אף פעם
את הרפרוף המענג
של עפעפי העין השלישית.
.
בטח הרגשתם
וחשבתם שזה משהו אחר.
אולי יתוש.
.
.
ובינתיים, נראטיב השואה/תקומה
(או בשמו המלא: "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו ושנָפנָף החורש מצילנו מידם")
שהתחיל בחנוכה עם סיפורי שאהידים יהודים
(חנה ואחיותיה ובניה, אליעזר והגזר והפיל)
תופס תאוצה מחג לחג.
דרך פורים
(כשברוך גולדשטיין טבח בפרסים)
ופסח כמובן
(ידנו מושטת לשכנתנו הגדולה מדרום, חוץ מהקטע השולי הזה של הפרוטוקולים של זקני פרעה)
יום השואה ויום הזיכרון ויום העצמאות…
("מי עשה ומי בנה? אנחנו כולנו!
פּיוּ פּיוּ, הנה רובה.")
…ועכשיו ל"ג בעומר, ובו יסופר המעשה המפואר בטליבאן של היאהוד:
.
.
אז מה הפלא שהילדה בטוחה שבר-כוכבא נלחם ביוונים?
הערבים אותם ערבים. פלישתים עליך, טוביה.
.
.
שעשוע מהול בהיקסמות, מהולים בתוגה, נמסכים בי כשאני צופה בנביטה הראשונה של זרעי המיתוסים האלה בקרקע הבתולה שהיא המוח של הבת שלי, שנחשפת לכל הבלוז הזה לראשונה והיא כמעט בת ארבע, נבונה ותקשורתית. מדהים לראות אותה מנסה לעכל ולהנהיר בליל זר של מונחים, שמות וסיפורים שנשאבו מסיפורי הגננת, מקלטות של "סבא" טוביה ומסרטים של דיסני. אני משתדל להקשיב בלי הפרעות, חוץ מתיקון עיוותים היסטוריים מסוימים…
.
"לא, חמודה שלי. לא כל המצרים רעים. רק הנוגשים…
…ונוגשים יש בכל מקום, לא רק במצרים…"
.
והופה, הקסנופוביה מפנה מקומה לקומוניזם.
אבל הרי גם הפלפול הזה הוא מסורת יהודית ותיקה.
.
.
ופתאום היום היא נזכרה בפרעה, ואיך האמבטיה שלו התמלאה דם…
"אבא," היא שואלת, "רק בפסח מדברים על פרעה?"
"כן," אני עונה בקלילות. "ככה זה היהודים, כל שבוע יש להם סיפור חדש."
"מה?!" היא פוערת עיניים, "יש יהודים פה בארץ שלנו?"
"כן," אני עונה, בטון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
"והם מספרים את הסיפורים האלה?"
"כן."
"הם מלפני הרבה שנים," היא מגלה לי ברצינות תהומית, "הם היו במצרים."
.
.
I don't believe you
You have the whole damn thing all wrong
SHe's not the kind you have to wind up
On Sunday
.
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
13 תגובות עבור “שאוואסאנה”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType
ללה ב-04 מאי 2009 בשעה 15:08 #
חחח, גם הקטן שלי חושב, עונתית, שהיהודים היו רק במצרים…(והמלך הרשע טיפל בהם.)![]("/moodicons/lashon.gif"/)
אני לא טורחת לתקן.
היום (ממש עכשיו) דיברתי על זה בכיתה, על מיתוס הקורבניוּת וההנצחה שלו (וחנוך לוין ב’מלכת אמבטיה’ ועוד כאלה),
והתלמידים בהו בי בתחילה ואח"כ מחו- אבל זה נכון, באמת אנחנו נלחמים להישרדותינו כל הזמן,
ושוב הסברתי- ונראה לי אולי משהו חילחל.
[תגובה]
מרמיט reply on 4 במאי 2009 15:28:
את עושה מלאכת קודש![]("/moodicons/hug.gif"/)
[תגובה]
מרמיט reply on 4 במאי 2009 16:16:
נזכרתי שפעםhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=5337095">פעם> (איזה פוסט עתיק!) קראתי בספר שתרגמתי ש"רחמים עצמיים תורמים להפצת הזדון והרשע בעולם לא פחות מהחטאים הידועים יותר לשמצה".
מאז יצא לי לשלוף את המשפט הזה פה ושם, בעיקר בדיונים על הורות והתקרבנות. ועכשיו אני חושב שאידיאולוגיה שמושתתת על רחמים עצמיים יכולה רק לחולל הרס – ולא משנה אם מדובר בנוצרים סרבים, במוסלמים שיעים או ביהודים ישראלים. הקוזק הנגזל – או "שמשון המסכן", כמו שקרא לזה לוי אשכול – הוא אחד הכוחות הכי הרסניים שהאנושות הצמיחה.
[תגובה]
ללה reply on 4 במאי 2009 21:38:
במישור אינדיבידואלי אני דווקא מעודדת התפלשות עצמית מפעם לפעם, (כפי שוודאי שמת לב…)
-כאידאולוגיה? לא נראה לי שזה יכול לייצר משהו חיובי, ואפילו יכול להיות שהרסני, כדבריך.
[תגובה]
ד"ר א. reply on 11 במאי 2009 12:42:
מרמיט -
אם אני זוכר היטב, אשכול דבר על "שמשון דער נעבעכער". לאור העיסוק שלי בשבועות האחרונים בסוגיית העמימות הגרעינית, נדמה לי שאני מתחיל להבין את האמירה.
יש לנו די תחמושת כדי לעלות יחד עם כל אויבינו באש, אבל, נעבעך, אסור לספר על זה לאף אחד. אפילו לא לעצמנו.
חוץ מזה – SHE, העניין שלה לא בראשון אלא בשבת, ואחרי יותר מ-2000 שנה שהיא עומדת בפינה בעונש, תצטרך יותר ממתיחת קפיץ כדי להרגע.
[תגובה]
מרמיט reply on 11 במאי 2009 15:58:
שלום דוקטור, וברוך הבא.
![]("/moodicons/blink.gif"/)
רק בעניין SHE המדוברת: זאת שהתכוונתי אליה עומדת בפינה קצת יותר מאלפיים שנה – מאז שהאלים הזכרים אנסו ודיכאו את אמא אדמה, בהפשטה גסה. ואין לה עניין מיוחד בשבת, אלא אם כן אתה מתכוון לwitches’ sabbath
אבל אני מניח שהתכוונת ליהדות, ובזה אני מסכים איתך. ברגע שהיהודי השתחרר מאימת הכלב של הפריץ, הוא רץ והשיג לעצמו כלב כמה שיותר גדול, כמו שכתב יהונתן גפן בעקבות סיבוב במושב. זה די מובן, ברמה הפסיכולוגית. זה לא אומר שזה נעים, או פרודוקטיבי.
[תגובה]
ד"ר א. reply on 11 במאי 2009 21:10:
לדעתי אנחנו מדברים על אותה SHE לגמרי (אם כי אני רואה אותה בהקשר יהודי, ואתה כנראה בהקשר כללי יותר).
עד כמה שאני מבין, היא היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור. שנאמר, יותר מששמר ישׂראל על השבת, וגו’.
[תגובה]
חנן כהן ב-04 מאי 2009 בשעה 17:14 #
אוף, החגים הלאומניים. שיעברו כבר!
[תגובה]
מרמיט reply on 4 במאי 2009 17:32:
אותי מעצבן הניכוס, והניחוס.
וכך קרנבל האביב הפך לחגיגה של טבח בפרס, וחג הקציר הפך לחג מתן תורה, וכבר אי אפשר להדליק מדורה בלי להלל איזה פנאט משיחי (והשלב הבא באבולוציה של החגים הוא הניכוס של ל"ג בעומר בידי חב"ד. היום הוקל לי כשווידאתי עם הגננת, על סמך תקדימים מצערים, שאין לה תוכניות לקחת את הילדים לבית חב"ד…
איזה מזל שבאו הקיבוצניקים – בשיאם - ופיתחו נראטיב חלופי, "חדש" (שבעצם קרוב יותר לנראטיב ה"מקורי" של החגים החקלאיים/פגאניים).
[תגובה]
מרמיט reply on 4 במאי 2009 17:32:
(ושמת לב שבRSS אין שום רמז לכל הקטע שאחרי העין השלישית והיתוש? משעשע.)
[תגובה]
בַּיִם ב-05 מאי 2009 בשעה 7:32 #
איך אמר ברי סחרוף? ’כולנו עבדים של מישהו’
[תגובה]
מרמיט reply on 5 במאי 2009 10:02:
מה שיפה אצל ברי, זה שעוד לפני הייאוש של השיר שציטטת הוא מציע מוצא:
לאהוב את עצמך
לא מול המראה
תיכנס עמוק
כן זה יכול להציל אותך
גם בפוסט הזה, לכאורה אין קשר בין החלק הראשון (ה"לירי") לשאר. רק בדיעבד (וגם בזכות התגובה שלך) אני מבין שיש קשר: החלק הראשון מציע אלטרנטיבה לנראטיב הקורבן הנצחי, אלטרנטיבה שאין בה שיעבוד לאף אחד ולשום דבר. ממש מעבדות לחירות…
[תגובה]
בַּיִם reply on 5 במאי 2009 14:58:
לא מייאש אותי השיר
אני מקבל את עובדת היותנו ’עבדים’ בהשלמה מלאה
מתוך ההשלמה נפתחת אפשרות להבנה שעדיין קיימת שם הבחירה
בקיצור: אם לא היית עבד של משהו…לא תדע במלואו טעמה של ’חרות’
[תגובה]