סוכן זוטר, מקסימום לבלר

בלי עין הרע

אני נפעם למראה

הביטחון והרוגע בעיניה

כשאני מלביש לה

מכנסי פיג'מה יבשים

בשתיים-עשרה וחצי בלילה.

זקופה וסבלנית,

האמון המלא שהיא נותנת בי

גורם לי להרגיש ראוי.

אבל מה שמרגש באמת

זה לראות

שהיא יודעת שהיא בסדר.

יודעת. שהיא בסדר.

בלי מורא, בלי בושה, בלי אשמה.

תמימה

(במובן שְלֵמָה).

אוטוטו בת ארבע.

הא לכם, שֵדֵי עבר,

חורים שחורים,

הורים דוקרים.

לא אעלה את בתי לעוולה.

סורו מפני האור שבעיניה.

ותחושה נדירה מתגנבת, משתרשת, מתעקשת:

הצלחתי.

(ותודה למרמיטתי, עזר כנגדי, שגררתני בציצית ראשי המגולח עד הלום.)

(שרה יפה, עופרי פרי)

ועם כל שאר הנושאים החשובים, המעניינים, הראויים לפוסט – הסליחה.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

31 תגובות עבור “בלי עין הרע”

אורה הכפולה ב-17 אפר' 2009 בשעה 11:58 #

היה שווה את הדרך אה…

[תגובה]
בשבתי כמאסטר יודה reply on 17 באפריל 2009 12:06:

הדרך היא תגמול בפני עצמה…
(חוץ מהקטע של הגרירה בציצית הראש, זה לא תמיד נעים )

(אבל כן, עברנו את גיל 3. כל הפסיכולוגים תמימי דעים שהיסודות הונחו. ואחלה יסודות, if i may say so myself. עכשיו אפשר להתחיל מההתחלה עם עוד אחד, חמסהחמסהחמסה.)

(והפוסט הזה דחק פוסט של אבל על החברים הדימיוניים, שקיבלו לאחרונה את שם המשפחה "בכאילו". כי כמה בכי ונהי אפשר, באמת.)

[תגובה]
אורה הכפולה reply on 17 באפריל 2009 12:11:

הנקודה היא שאני לא חושבת שרוב ההורים מתמוגגים מהילדים שלהם בצורה שבה זה קורה לך. למעט איזה חמוד והנה הילד אמר משהו מאוד משעשע. זה אף פעם לא נראה אותנטי.
אני יושבת עכשיו בבית קפה ומנסה ללמוד. וישבנו לידי חבורה של בורגנים תל אביבים שרק קיטרו על הילדים שלהם במשך שעה ואיך זה שהזמן הכי טוב הוא כשהילדים אצל סבא וסבתא..
איך אתה מסביר את הפער?

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 20:49:

אה, זאת שאלה טובה, ומעציבה.

אני חושב שכל הפוסטים ברשימה "ילדים עושים באהבה" הם ניסיונות לענות על השאלה הזאת. והתשובה פשוטה מאוד ומורכבת מאוד.

פשוט: הורים כאלה (הרוב??) נוטים לראות בהורות מאבק רצונות, תוך ניגוד אינטרסים תמידי כמעט בינם לבין הילד.

מורכב: לזה צריך להוסיף את משקעי ההורות שחווינו כילדים; את האינדיבידואליזם הפוסט-מודרני/קפיטליסטי/מהשמו שיצא משליטה וגרם למי שלא מעמיד את רצונותיו ונוחותו מעל הכל להיתפס כפראייר; וגם מערכת שיווקית מתוחכמת ודורסנית שמעודדת אנשים להרגיש חסכים, לרצות תמיד את מה שאין, לעבוד כמו משוגעים…

אוף, זה אינסופי. אולי תמקדי את השאלה?

ד"א, רוב האבות שאני מכיר בקושי מדברים על הילדים שלהם. רובם גם חושבים שאני שפוט של זוזו.

[תגובה]
אורה הכפולה reply on 18 באפריל 2009 10:11:

אני לא יודעת אם יש לי שאלה.
אני פשוט מתעצבנת ומתפתלת ומתגרדת מכל הסגנון הזה של ההורות שאני רואה סביבי.
ורק כאילו כדי להדגיש את הנקודה שלי, אתמול פגשתי חברים של הבן זוג שלי, שהם בני 25 ו28 , רוחניקים שכאלה. שתוך שנתיים הספיקו להכיר להכנס להריון , להתחתן, להפרד, ולהתייחס לילדה כמו בובת סמרטוטים שאין לה תודעה ומודעות שמשמשת כנשק באיזה מלחמה פסיכית ביניהם. ובינתיים הילדה ביניהם. מוזנחת , אהובה פחות או יותר, תלוי הילדה של מי היא. התחשק לי לחטוף אותה ולדחוף אותה לאמבטיה.

אני לא מבינה את זה, אני לא מבינה למה שמישהו יעשה כזו החלטה ויביא ילד לעולם ואז יבלה את שארית חייו אומלל, או לחילופין, (בנוסף) יאמלל את הילד אנשים לא חושבים לפני שהם עושים ילדים????

אני נשבעת לך, המילים פיקוח על הילודה מעולם לא נראו לי אטרקטיביות יותר

[תגובה]
גליה reply on 18 באפריל 2009 17:53:

ההתייחסות לילדים היא כמו ההתייחסות ליחסים או לחיים בכלל. אז להרבה אנשים קשה. ויש את אלה, כמו מרמיט, שבתוך הקושי ויחד עם הקושי חווים את הטוב ויודעים להעריך ולהבליט אותו. אני חושבת שגם הקוטרים הגדולים ביותר שאת שומעת בבתי הקפה לא היו מוותרים על הילד שלהם. חוץ מזה, קיטורים לא תמיד באים מתוך אומללות ולעיתים יש בהם משהו מועיל..

[תגובה]
ללה reply on 19 באפריל 2009 18:49:

אין סתירה. אפשר גם לקטר ולהיות מודעים לקושי ולמחירים וגם להתפעל ולהתפעם. לכל זמן ועת.

[תגובה]
מרמיט reply on 20 באפריל 2009 15:23:

גליה ענתה לך בתבונה וברגישות, כדרכה.

התשובה שלי פחות דיפלומטית, וכוללת שני מושגים שרווחים באתר החתרני והמסוכן http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl">באופן טבעי:

1. "רוב האנשים אינם חושבים".
2. "תפישות שבי".

ובתור סרבנית לינקים סדרתית, יכול להיות שפספסת את ההפניה http://www.notes.co.il/riky/32014.asp?p=0">לוויכוח המשובח הזה שהיה לי עם קבוצת אמהות שיכלו להיות אלה שישבו לידך בבית-הקפה.

[תגובה]
בַּיִם ב-17 אפר' 2009 בשעה 12:16 #

נפלא,
ומעורר הזדהות עמוקה

עזוב אותך מכל הפוסטים הארכניים המתוחכמים
אין עליך בפשטות
ואין על המוזה שמביאה אליך בתך

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 20:50:

המרמיטה שותפה מלאה לדעתך

[תגובה]
בַּיִם reply on 18 באפריל 2009 11:28:

למרמיטה כך נראה יש חוכמת חיים בריאה

[תגובה]
המתחזק של דנג'ה-גנג'ה ב-17 אפר' 2009 בשעה 12:25 #

כל כך כל כך מבין את התחושה הזאת.

כל שאר הנושאים החשובים לא מעירים אותנו באמצע הלילה, ולא גורמים לנו לחייך ככה בדיוק, את החיוך המלא ביותר האפשרי.

אביב נעים, מרמיטיהו.

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 20:51:

אשכרה.

אביב שמח ופורח גם לך, ולכל המשפחה המתרחבת

[תגובה]
חוד התער ב-17 אפר' 2009 בשעה 12:34 #

אין הרבה נושאים יותר חשובים. הורות טובה תמיד היתה בעיני הדוגמא הכי טובה לגבורה. גם להסתער על תעלת קשר זו גבורה, אבל זה פעם אחת וזהו, וזה חיצוני כמעט לגמרי. הורות זה יום אחרי יום, וזה מעמת עם המקומות הכי חשוכים, זה מציב מראה שלפעמים צריך הרבה אומץ כדי לא להסב עינים ממנה, זה עולם שלם, בעצם יותר מעולם אחד. ישר כוח

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 20:56:

וואלה. תודה.

לי זה נראה קצת פוסט קוצ’י-מוצ’י-מוצ’לם, אבל אני מאמץ בשמחה את הפרשנות שלך
לגמרי מעמת עם המקומות הכי חשוכים, ומציב מראה צלולה מאין כמוה.

זאת הזדמנות פז לגדילה וצמיחה אישית, וחבל שכל כך הרבה הורים (כמו שאורה הדגימה למעלה) לא משכילים לנצל אותה. פעוט הוא גורו יותר אמין מכל נזיר, ולא משנה כמה פרארים הוא מכר.

[תגובה]
ח ל י ב-17 אפר' 2009 בשעה 13:17 #

כנראה שהצלחת.

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 20:57:

בלי עין הרע
תודה.

[תגובה]
בני. ב-17 אפר' 2009 בשעה 15:43 #

דווקא זה היה אחד הפוסטים שיותר נהניתי מהם אצלך.

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 21:02:

ולא רק אתה, מסתבר…

אף פעם אני לא יכול לנחש איך פוסט ייקלט. לפעמים אני עומל על משהו שנראה לי מרעיש ומעורר הדים, והוא נבלע בקול דממה דקה. ולפעמים, כמו היום, אני משחרר משהו מינורי וקצר (אם כי לא כלאחר יד – שקלתי וגלגלתי כל מילה) ומקבל כאלה תשואות מחממות לב.
לך תדע.

ותודה

[תגובה]
idiom ב-17 אפר' 2009 בשעה 17:42 #

איזה יופי

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 21:06:

חיוך ממך?
i must have died and turned to jelly

[תגובה]
רק על עצמי ב-17 אפר' 2009 בשעה 19:39 #

חמסה.

[תגובה]
מרמיט reply on 17 באפריל 2009 21:07:

knock on wood, baby

[תגובה]
רק על עצמי reply on 18 באפריל 2009 15:02:

אנחנו הרבה בעצים בזמן האחרון, על איזה מהם אתה רוצה שאני אדפוק?

( באמת שגיליתי את היער המקומי, בזמן האחרון , זה יפה, יש לכל יער סודות, הידעת? )

[תגובה]
דנה ב-17 אפר' 2009 בשעה 22:26 #

אני מרגישה אותו הדבר לגבי בועז, בחיי. אני יודעת שהוא יודע שהוא אהוב. שזה משהו שאני לא תמיד יודעת עד היום לגבי עצמי. אבל גם אני מוצאת את עצמי מקטרת בקטעים הקשים. זה קורה לכולם, גם להורים הכי אוהבים והכי מקרבים והכי הכי….

[תגובה]
גלית reply on 18 באפריל 2009 9:40:

ברור שמקטרים לפעמים. אבל בימים קשים אני מזכירה לעצמי שאו-טו-טו תיכף זה נגמר ולא יחזור שוב. עובדה: הגדולה שלי סיימה בי"ס, יש לה רישיון וחבר וכבר בקושי רואים אותה בבית. שלא לדבר על זה שתיכף הצבא ייקח אותה ואחרי זה החיים.
אני אוהבת את החופשות מהלימודים כשהם בבית, כולל החופש הגדול, וממש לא מזדהה עם טרנד הקיטורים וגלגול העיניים (למה לא אמרו לנו שזה כל כך קשה, וכו’).
מרמיט, הפוסט מקסים ובכלל לא קוצ’י מוצ’י. ההצלחה לטעת בהם שמחת חיים וביטחון עצמי הם לא דבר של מה בכך.

[תגובה]
מרמיט reply on 20 באפריל 2009 15:18:

תודה. כל כך מסכים עם כל מילה. איך שהזמן רץ… לפעמים נדמה שהם יישארו תינוקות חסרי ישע לנצח, וכהרף עין הם הולכים לחברים לבד… ואני רק בהתחלה.

וגם אנחנו נהנים מהחופשים יחד. היתה לה חופשת פסח מלאה מהגן (היא לא בצהרון), והיו לנו שבועיים וחצי מענגים.

לא יודע, אולי זה אחרת כשיש יותר ילדים, ואולי גם זה עניין של גישה, כי ביום השלישי של החופש פגשתי בצרכנייה אמא מקומית עם לשון בחוץ שייחלה שהחופש הזה ייגמר כבר

ועל הקיטורים וגלגולי העיניים כבר היה לי מזמן ויכוח לוהט עם http://www.notes.co.il/riky/32014.asp?p=0">ריקי כהן, שהוביל http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&blogcode=6503062">לפוסט הזה.

ותודה שהזכרת לי את המובן מאליו… אם זה היה דבר של מה בכך, זה לא היה כל כך יקר המציאות

[תגובה]
יעלילה ב-18 אפר' 2009 בשעה 12:29 #

גם אצלי כך – כל מיני סיטואציות שבהן אני מרגישה את הפגיעוּת שלהם ואת זה שהם מוגנים מפגיעוֹת כאלה שאני זוכרת מילדותי.
ועל טעויות שכן היו אני מצטערת לפעמים מאוד אבל לפחות אני יודעת לדבר עליהן ולבקש סליחה. ולפעמים אנחנו גם צוחקים עליהן בדיעבד (אני והילדים). ואי אפשר גם בלי שגיאות.

[תגובה]
רק על עצמי reply on 18 באפריל 2009 15:04:

נדחפת- גם אצלי. ( למשל הקטע של לגעת, לחבק, לדגדג, לצחוק ) ואגב, הקטע של הכלבה היה תוספת וחיזוק מאד מאד חשוב וחיובי- היא עושה לו סידרות ליקוקים כל בוקר- זה מדהים.

יש משהו מרפא בכלב, תחשבי על זה שוב.

[תגובה]
ariela ב-22 אפר' 2009 בשעה 22:12 #

בשבוע שעבר הלכנו למשחקייה (אחרי שהתקשרתי לברר שאין יום שם הולדת, למה הם חושבים שילדים צריכים לשמוע מוזיקה איומה בקולי קולות, למה?!) וטולו בולו שיחקה לה בשלווה עם איזו בימבה, ואז ניגש אליה ילד בן ארבע, גבוה ממנה בשני ראשים, וניסה לחטוף לה את הבימבה.
הגמדה הזדקפה, והורידה עליו כזאת שאגה שהוא הסתובב וברח. ואתה יודע מה הכי אהבתי בסיטואציה הזאת? שהיא לא הסתכלה לאחור לבקש ממני אישור שהיא בסדר. היא ידעה שהיא בסדר.

אלה הרגעים הכי שווים, כשאני מבינה שאשכרה קורה פה משהו נכון.

[תגובה]
לי ב-25 אפר' 2009 בשעה 22:54 #

הו, הרבה התרגשות והזדהות.

[תגובה]