עכשיו, כשגם תקשורת המיינסטרים מפרסמת את זה בראש חוצות, כבר אין סיבה שלא לדון בגלוי במה שידוע בטוויטר זה שבועות ארוכים בתור #יובש2010:
אין חשיש.
יבשה הארץ, מדן ועד אילת.
לפני שנמשיך, אני רוצה שתקראו משהו שכתבה לי בטוויטר אישה חכמה אחת כשהצהרתי שם על כוונתי לכתוב פוסט בנושא:
נראה לי שהחלק העצוב בעניין הוא שסביר שפוסט כזה ימשוך יותר אכפתיות והתעניינות מאשר הפוסט שלפניו, שהוא פוסט מעולה וחשוב.
אמא שותה המון קפה
אבא קורא המון עיתון
ולי יקנו המון בלון.
מה שהכי מרתק אותי בשיר הילדותי והפשוט-לכאורה הזה הוא שכולו בעצם בגדר פנטזיה, בחזקת פוטנציאל. השיר "נכתב" הרי בשבת בבוקר, שום דבר עוד לא קרה, אמא ואבא עוד מתעוררים עם קפה ועיתונים, אבל הילד כבר יודע שיהיה יום יפה (המון בלון!) מלא התרגשות ותוכניות:
אפשר ללכת לירקון (!), לשוט שם בסירה (!!).
אם זה לא יסתדר, אפשר לטייל עד סוף הרחוב ולרוץ בחזרה. או אולי לקטוף פרחים. או לפחות ללכת עד הגן, ולראות שהוא סגור… ואולי לרצות כבר שיגיע יום ראשון ונחזור לגן, אל החבר'ה, שיותר כיף ומעניין איתם מאשר עם אבא ואמא הכבדים האלה.
חמישה ימים בלי גנג'ה.
.
Staying Alive
רגוע, אפילו.
.
הספק מפתיע (אהמ) בעבודה, למרות ובמקביל לכמויות בלתי הגיוניות של פורנו.
יציבות מרנינה (אהמ) ביוגה. ואפילו הצלחתי גשר מלא שלא קרס כהרף עין.
חרמנות כבר-לא-מפתיעה-בכלל.
(פתאום אני מרגיש מוזר לכתוב דברים כאלה. מתי קיבלתי דירוג G?)
אפס מוטיבציה לעבודה על הבלוג החדש המתהווה.
.
איכשהו, השתחרר לי הקפיץ של הג'אנקי.
.
זאת לא רק המתינות היחסית בשימוש, והכמות שירדה לקופסה בשבוע.
(בהנחה שיש חשיש, ועל כך בהמשך.)
זה לא רק שהפסקתי לגמרי לעשן פארש,
או לרצות לעשן פארש.
.
זאת ההתפוגגות המסתורית של החרדה הקיומית מהמחשבה שלא יהיה לי "חומר".
זאת הירידה ברצון התמידי לגלגל עוד אחד.
זה אובדן הלגיטימציה העצמית לתרגם "קריז" להתקף זעם.
.
Maybe some better days are coming
(רציתי את The Healing of the Nation מאותו תקליט, אבל הוא לא זמין ברשת)
.
בפוסט על נאום אובמה בקהיר
(אתמול והיום ראינו את התשובה של אחמדינג'ד; עכשיו תור נתניהו; אין רגע דל במזרח התיכון, ועכשיו לפחות העמדות מתבהרות)
הוספתי בשולי הדברים בקשה מאובמה לתקן עוד "עיוות היסטורי" אחד – הלא הוא מדיניות הסמים המפגרת של האימפריה וגרורותיה.
.
