סוכן זוטר, מקסימום לבלר

חלק מהדברים שייכתבו בפוסט הזה רציתי לכתוב כבר מזמן, בראשיתה של המתקפה האחרונה והעכורה מתמיד על "משתמטים". אבל היססתי להפוך את הסיפור העגום והמורכב של דני אחי לפלקט פוליטי חד-מימדי. לא היו חסרות לדני סיבות להתאבד גם בלי הצבא. האם הוא היה עדיין בחיים אם לא היה מתגייס? ככל שחולף הזמן אני משוכנע יותר ויותר שהתשובה חיובית.

בדרך כלל, אני אדיש לגמרי ליום הזיכרון עד שהוא נגמר, והיגון נופל עלי רק עם תחילת חגיגות יום העצמאות. השנה זה נפל עלי מוקדם. אולי זה קשור לפוסט המטלטל והקורע על הפער בין פולחן ההירואיות והדרוויניזם הצבאי שקראתי אמש בארץ האמורי (עוד לא עשיתם מנוי?), שפתאום עשה לי את יום הזיכרון רלוונטי לזיכרו של דני, שגם הוא היה מין אליפלט כזה.

חשבתי לציין את היום בשיר רלוונטי מעזבונו, או שניים.

אבל רק אחרי שנכנסתי לבדוק את הגורם לציוצים הנזעמים שמילאו את הפיד שלי ונתקלתי בתועבה המתחסדת ששחרר עמיר בניון לכבוד יום הזיכרון, בקע מעיין הדמעות.

להמשך קריאה »

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת

.

אַתָּה מְצַפֶּה – יַהַרְגוּךָ,

תֹאמַר

מִלִּים אַחֲרוֹנוֹת

כִּלְאַחַר תֹּם

הַמִּשְפָּט;

.

תוֹכִיחַ הַבְלוּתָם הָאֲמִתִּית כֻּלְּךָ הִמִּלָּה

הָאַחֲרוֹנֵה, אַךְ

.

הֵם יְעַנּוּךָ

וְיֹאמְרוּ

הוּמוֹרְךָ

בִּכְבֵדוּת

לָשוֹן

וְגַרְזֶן:

אַף אֶחָד לֹא שָתַק אוֹתוֹ

יוֹם בַּגִּילְיוֹטִינָה,

הַקָּהָל לֹא גִּחֵךְ לִדְבָרֶיךָ לֹא

לְמַרְאֶיךָ, גָּם לֹא רָצָה בְּטוֹבָתְךָ,

אֵלֶּה שֶשָּמְעוּ אוֹתְךָ

בָּשּוּרוֹת הָרִאשוֹנוֹת

אוּלַי שָמְעוּ אֶת הַתַּלְיָן אוֹ

הַכָּרוֹז, וְהֵם הָיוּ בַּדֶּרֶךְ

לַשּוּק, בַּדֶּרֶךְ

מִן הַכְּפָר.

וְזֹאת בִּכְלָל עִיר אַחֶרֶת.

.

להמשך קריאה »

בנוסף להיותו פסיכיאטר, ירדן לוינסקי נטל חלק מרכזי בכמה מיזמים אינטרנטיים שהסבו לי (כמו להרבה אחרים) הרבה הנאה ועניין, שלא לומר הרחיבו את אופקיי, כגון אתר רשימות ובראש ובראשונה הקולקטיב המשובח, שקישר אותי להרבה חומרים מעניינים על הנפש האנושית, עידן המידע וכל מה שביניהם.

לאחרונה הוא נמנה גם על מקימי מרכז רזולוציה, שמציע טיפול פסיכולוגי בגישה שנשמעת (לי לפחות) קצת יותר עדכנית וגמישה מהאורתודוקסיה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית.

אז כשירדן מבקש קצת עזרה מחברים, אהבת לינקים שתעזור לו להתקדם בגוגל כנגד כרישי SEO ממולחים, אני שמח להירתם.

ירדן ביקש גם, אם אפשר, לכתוב כמה מילים על פסיכיאטריה. זה בא לי טוב, לאור ההצעה הידידותית שקיבלתי ממש הבוקר מאדם אהוב לשקול, אולי, היוועצות בפסיכיאטר.

להמשך קריאה »

.

סיפורנו, או לפחות הפאזה הנוכחית שלו, מתחיל בבוקר יום היפוך החורף האחרון באלף הקודם, דהיינו 21.12.1999. רעש כלשהו העיר אותי כמה דקות לפני ההשכמה הטלפונית שהזמנתי לתשע, כדי להתכונן לבוא המובילים עם המקרר החדש, אחרי שלושה חודשי קיום על קופסאות חומוס קטנות שמיהרתי לחסל פן יתקלקל.

.

להמשך קריאה »

כל העולם קשרים, מעגלים נפתחים ונסגרים…

.

חזרתי עכשיו מאזכרה חגיגית, במלאות עשור למותו, בבית יד לבנים של הקריה המוריקה בצל האלונים, ממש ליד האנדרטה (וסניף מד"א שבו הוציאו לי את רסיסי הזכוכית מהיד, אחרי ששברתי לאמא שלי את התמונה המשפחתית האידילית, כפתיחה לשלוש שנות נתק מוחלט).

.

ההפקה, בניצוחה של האם השכולה, כללה נגינה של כמה מיצירותיו והקרנת בכורה של סרט לזכרו, מז'אנר "חברים מספרים על", לא לפני שיצא לי לקרוא מעל קברו שיר פרי עטו (השיר האחרון בפוסט הזה).

.

במקלחת שלפני היציאה נזכרתי בפעם האחרונה שהייתי בבניין הזה, באירוע דומה. זה היה חודש וחצי אחרי שחזרתי מלונדון, לפני תשע וחצי שנים, באירוע לכבוד יום ההולדת הראשון שלו בתור בר-מינן.

.

בדיעבד, האירוע הזה היה כנראה הרגע שבו שרפתי מאחוריי את הגשר האחרון וזינקתי בקפיצת ראש אל תוך גיא צלמוות. כדי לייצג בנאמנות את מה שכתבתי ושרבטתי וקשקשתי וציירתי ביומן בשלושת החודשים הבאים אצטרך סורק, כי הקלדה לא תעשה עם זה חסד. לעת עתה, אסתפק בניסיון לשקף כאן משהו מהצבעים שבחרתי לכתיבה. את הפונטים, הגדלים והקומפוזיציה תצטרכו לדמיין לבד. ואני מתחיל בלילה שחזרתי מהאירוע לדירה השכורה שלי ביפו, בוער בזעם מאכל, שנייה לפני שהתחלתי לצייר על הקירות (למגינת ליבו של בעל הבית) בליווי סט מוזיקלי אינסופי (למגינת ליבם של השכנים).

.

להמשך קריאה »