סוכן זוטר, מקסימום לבלר

נו, מי ביקש שאכתוב על דברים טובים?

אלף אנשים צעדו אתמול ברחוב הראשי של רמלה. שלטים, תופים, בובות ענק צבעוניות וחולצות עם הדפסים כמו Legalize It (עם ציור של בית), Recognize It (עם סמל נייקי) וכן הלאה.

אנשים הם לא נדל"ן, דהמש עומד איתן

יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים

שוויון זכויות, לא פחות

לא דיכוי לא אפליה, משנים את השיטה

כוכבי האירוע היו ילדי הכפר, שהרעימו בתופים מחומרים ממוחזרים בקצב בטוקדה אחיד, בניצוחם של הפעילים הנמרצים שמפעילים קייטנת קיץ בכפר. רוח שייח ג'ראח נושבת בארץ, וזאת רוח טובה, מרעננת.

להמשך קריאה »

עוד פוסט על כפר לא מוכר? עוד פעם הערבים האלה? שוב אפליה וטיהור אתני? עוד לא נמאס לך להיות טקסט פוליטי?

אז זהו, שלא. בניגוד לפרצי אקטיביזם קודמים בבלוג, שהשאירו אותי עד מהרה בתחושה חלולה ומחוללת, הנושא הזה רק בוער בי יותר ויותר, מדרבן אותי לכתוב, לצעוק ולהתריע. שואלים אותי למה אני לא כותב על הדברים הטובים שבחיים, ואני מרגיש שהדברים הטובים שבחיים נמצאים תחת איום ברור ומיידי, שהמדינה שאני חי בה מאבדת סופית כל צלם אנוש, קורעת מעליה את שרידי המסכה ההומניסטית. זה לא הזמן לחגיגות ולטפיחות על השכם. מי שמתעלם, מי שמדחיק ונאחז בטוב שבבועה, מי שעומד מנגד ושותק – הוא שותף לפשע.

לא שיש לי אשליות שמה שאכתוב כאן ישכנע מישהו מעבר למשוכנעים. אבל רגע האמת מגיע, ואני לא יכול לעבור על זה בשתיקה, ולו רק למען המצפון שלי.

לקראת הביקור הקודם שלי בדהמש, מישהו כתב בדף הפייסבוק של האירוע משהו בנוסח: מה אתם רוצים, הרי הבנייה שם לא חוקית. "אם זה היה ביישוב דתי [יהודי] לא הייתם באים להפגין", הוא כתב שם. והקטע הוא שהוא לא ערער על קביעתי שהחוק עצמו מפלה, לא שוויוני. אבל "חוק זה חוק".

להמשך קריאה »

יום ראשון, שבוע חדש.

הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.

חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.

הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.

כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".

אז קבלו את הטריגר היומי, עוד גלישה קטנה מני רבות במדרון החלקלק:

להמשך קריאה »

הקטעים שהכי מטלטלים אותי הם המעברים בין העולמות.

בצהריים אני מלווה את זוֹזוֹ לשיעור שחייה ראשון. משום מה, אני מתרגש מהשלב הזה בצמיחה שלה כמעט כמוה, והיא בהחלט מתרגשת.

אחרי זה היא הולכת עם המרמיטה למסיבת סיום בגן, ואני נשאר בבית עם גורו-ג'י. הוא אוהב מים, גור הדולפינים הקטן, ואני ממלא לו בריכה קטנה בחצר תוך מחשבות על א-תוואנה ושאר הכפרים שמשוועים למים זורמים.¹ אני מקפיד תמיד לאסוף את המים בדלי בסוף היום, ומשקה איתם את העצים לפי תור. השזיף שנטעתי לפני שנתיים נתן פירות ראשונים וטעימים להפליא השנה; התות כבר נהיה עץ ראוי לשמו; גם השסק והפיטנגו נתנו אחלה פירות, והפסיפלורה מבטיחה עוד עונה שופעת. זוֹזוֹ כבר הודיעה לנו בנחרצות שהיא לא רוצה לעזוב את הבית הזה, בתגובה למחשבות שלנו על מעבר למקום שלא מתמסר בכזאת חדווה למיינסטרים הבורגני והציוני. (מחשבות שהן בגדר פנטזיות כרגע, במילא, כי בקושי יש לנו כסף לעבור לאוהל.)

בערב אני עוד מספיק לראות איך אנגליה עולה לשמינית הגמר אחרי ניצחון 1-0 מכוער ומביש על סרביה. בשריקת הסיום אני יוצא מהבית, חוצה את המושב ברגל, יוצא לשדות ומטפס אל המחלף, לפגוש את האוטובוס של גרילה תרבות בדרך לשייח ג'ראח.

להמשך קריאה »

1. זאת לא חוכמה גדולה, אני חושב עליהם כמעט כל פעם שאני פותח ברז. [↩]

לפני כמה ימים, כשזוֹזוֹ שאלה לאן אני נוסע ביום ראשון (התשובה בפוסט הקודם), סיפרתי לה בכמה מילים על דהמש, משהו על אנשים שרוצים להרוס להם את הבית. (לפני כמה חודשים, כשנסענו יחד לאיזשהו הפנינג סביבתי, גיליתי ש"המאבק כמו שסיפרתי עליו לבתי" הוא דרך בטוחה לעורר את ההזדהות הרגשית שלי עם הפגנות וקמפיינים למיניהם.) למחרת המרמיטה סיפרה לי שבאותו לילה הילדה התעוררה מחלום רע, וגנחה שהיא לא רוצה שיהרסו לה את הבית. "הכל בגלל הסיפורים שלך," היא הפטירה.

עכשיו, מי שקרא קצת בבלוג הזה כבר יודע בוודאי שהשלמות הנפשית של ילדיי היא אחד הדברים הכי חשובים לי בעולם כולו. אני מוכן להשקיע מאמצים ניכרים כדי לחסוך מהם שריטות ומצוקות. אבל במקרה הזה לא היתה בי שום חרטה, והסיבה פשוטה מאוד:

אם הסיפור הקצרצר הזה עורר בילדה שלי כזאת תגובה רגשית עזה, מה יגידו ילדי דהמש?

להמשך קריאה »