סוכן זוטר, מקסימום לבלר

זה היה חודש אינטנסיבי מכל הבחינות, לא רק הפוליטית. במובן מסוים, החזית הפוליטית היא אולי הפשוטה ביותר מבחינתי. שם לפחות המטרות ברורות.

אני לא מתכוון לכתוב פה עכשיו על כל העומסים שהכבידו עלי, ועדיין מכבידים. מתישהו בדרך, הבלוג הפך מהחדר האינטימי שלי לחלון ראווה. האנונימיות ברשת מתה, כידוע, והיא מדממת עלי. חוץ מזה, אחת ההשלכות של העומסים הנוכחיים היא שאין לי פנאי – במובן הקונקרטי והנפשי גם יחד – לנסח את מה שעובר עלי בשפה אינטרנטית קליטה.

אז אני הולך לעשות לביתי, עד הקריזה הבאה ו/או עד שייגמר היובש. אבל לפני זה אשאיר אתכם עם שתי המלצות חשובות בעיניי, על שני דברים שלא קשורים זה לזה, אבל קשורים אלי בצורה זו או אחרת:

להמשך קריאה »

החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה.

את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק למצוא את השלום בתוכנו, אלא גם לחפש – ביחד ולחוד – דרכים להפיץ את השלום הזה סביבנו. אז שתקנו, ודיברנו, ובכינו, לא בהכרח בסדר הזה, ולעתים גם בו זמנית.

כי במסע אל שורשי הסבל, כל אחד מהמשתתפים בריטריט המיוחד הזה גילה בשלב זה או אחר שהסבל שלו שלוב ללא התר בשוועת היגון הכללית, ושאין תקומה או קיימא לאור הפנימי אם נותנים לו להיבלע בחשיכה האופפת מסביב.

פחחח, כמה חלולים נשמעים הדברים הברורים כשמש האלה כשמקפיאים אותם במילים. זו אולי הסיבה שהחוק השני של הוויפאסנה – שניסחתי בעצמי, אבל בטח חשבו עליו קודם לפניי – הוא שלא מדברים על ויפאסנה. כי הרי המילה היא מאיה, ואין בכוחה של מאיה לתאר את מה שנמצא מעבר לה.

להמשך קריאה »

יומני היקר,

יותר משבועיים חלפו ביעף מאז שכתבתי בך לאחרונה. לא, לא נעצרתי תחת צו איסור פרסום, למרות שזה כנראה הטרנד בימינו (אה, אני רואה שהפארסה נגמרה ומעצרו של אמיר מח'ול הותר לפרסום ברגעים אלה ממש.)

לא, עשיתי לביתי. הייתי עסוק למכביר בעיסוק חדש, מלהיב ומרתק, שבשאיפה גם יהיה משתלם יותר מתרגום מתישהו בעתיד (הקרוב, בשאיפה) ומבטיח אופק תעסוקתי רחב ומגוון ומספק יותר מעבודת הפרך במחצבות המילים של התרגום.

אני מעדיף לא להרחיב עד שתהיה לי לפחות ציפור אחת ביד, ברשותכם. בינתיים הותר לפרסום רק שהכיוון התעסוקתי הזה שלח אותי לחפור בקישקעס של וורדפרס, ושגיליתי כמה אני נהנה מזה.

להמשך קריאה »

אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, התלוננתי בטוויטר שאין לי פנאי לכתוב על דברים שמחים. ולא שחסר על מה – יש לי בראש טיוטות די מגובשות לכמה וכמה פוסטים במרחב המענג שבין זן ואמנות אחזקת הילד – אבל סדר העדיפויות הנוכחי שלי לא מאפשר לי להתפנות בלב שלם לכתיבת פוסטים אלא אם כן הם לוחצים לי על הסרעפת ודוחקים בי לפלוט אותם. וכוח כזה יש בדרך כלל לדברים עצובים, מעיקים, כואבים (ומאידך, גם לכדורגל הנשגב שבארסה משחקת לאחרונה, שהוא הדבר הכי שמח שאפשר לראות בטלוויזיה בימים אלה).

גם הפוסט הנוכחי, כמו רוב הקודמים, התחיל במחשבה שהיתה מורכבת מדי לטוויטר. מחשבה שעלתה בי בתגובה להיתקלות מחודשת ומקרית לגמרי בפוסט בן ארבע שנים של יעל ישראל, שבו היא קוראת לכולנו להפסיק לעשות ילדים כי במילא אין לנו שום סיכוי להימנע מלהעביר להם את הדפיקויות שלנו, דפיקויות שירשנו בתורנו מהורינו. כרגיל, התכוונתי לכתוב "רק שתי פסקאות". כרגיל, יצא קצת יותר, מילים שנכתבו כמו מעצמן:

להמשך קריאה »

…I would tell you that sometimes it's easier to desire
and pursue the attention and admiration of a hundred strangers
than it is to accept the love and loyalty
of those closest to me

ואתוודה שגם זאת כנראה סיבה – חוץ מתחושת הבהילות ונבואות הזעם – לדחף שמניע אותי לכתוב פוסטים במקום לעשות לביתי.

להמשך קריאה »