בפוסט הקודם כתבתי על מות הסולידריות, על תרבות החוזים האישיים שחלחלה מיחסי העובדים מול התאגיד ליחסי האזרחים עם המדינה. מאז הצטברו אצלי עוד כמה עדויות ותובנות שהרחיבו והעמיקו את התמונה. עוד לא מדובר בתזה מסודרת, רק כמה ציוני דרך אקראיים לקראת תאוריה מאוחדת של התפוררות החברה הישראלית.
יום ראשון, שבוע חדש.
הפעם, לשם שינוי, הצלחתי לקום עם הילדה בקלות יחסית. אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים, לקחתי אותה לגן והמשכתי לסיבוב הליכה נמרצת בשדות. לגוף ולנשמה.
חזרתי והתיישבתי מול המחשב, עובד פורה ויצרני לתפארת המערכת הכלכלית הקורסת.
הצלחתי להשכיח מעצמי שאני דוהר בפול-גז בדרך ללא מוצא… כמעט עד השעה 12.
כי פתיתי המידע שטפטפו מטוויטר הלכו ונערמו, עד שהוציאו את המועקה ממסתור ההדחקה, העלו את הג'ננה ולחצו על שק הדמעות. מה שמביא אותי ללחוץ על "הוספת פוסט חדש".
סניף של קופת חולים מסוימת בעיר מסוימת (רמז: עיר מעורבת גדולה במרכז הארץ, לא יפו).
בעוד אני יושב מול הפקידה (הכל תקין, תודה), היא עונה לטלפון. קביעת תור. משמיעת הצד שלה בשיחה, אני יכול להבין בבירור מה נאמר מעבר לקו. כשהיא מסיימת את השיחה וחוזרת לטפסים שלי, אני עוטה את הטון הכי נון-שלאנטי שלי ושואל: "מה, זה היה מישהו שביקש רופא לא-ערבי"?
-אבא, איפה היית כשישראל הפכה למדינה מצורעת, כשהפאשיזם והגזענות קרעו את המסכות והפסיקו להתנצל? מה עשית מול הדיכוי, סתימת הפיות, האלימות הגוברת, ההתדרדרות הכוללת? [היכנסו לאתר חדשות; בחרו כותרת, כל כותרת; רואים?] מה עשית כדי למנוע את החורבן? מה, גם אתה הסתערת בצרחות על חנות בגדים? צהלת כשערס מנומס ניצח ערס גס בתוכנית גלדיאטורים? או אולי עקבת בנשימה עצורה אחרי המרוץ הצמוד של ברצלונה וריאל לאליפות?
קראתי פעם – אצל האנטר תומפסון או בודריאר או מישהו אחר מהמסיתים והמלעיזים האלה – ציטוט בנוסח "לאס וגאס היא המימוש האולטימטיבי של החלום האמריקאי." אני יכול להבין את זה; זה חתיכת הישג לקחת חור נידח באמצע המדבר, נטול עניין או אטרקציות טבעיות כלשהן, ולהפוך אותו למחלבת כסף מניבה מאין כמוה, אתר תיירות נוצץ עם הילה רומנטית, שהפך לשם דבר בכל העולם.
קצת יותר קשה לי להבין מקומות שדווקא כן התברכו באטרקציות טבעיות מרהיבות למכביר, ובכל זאת משתדלים ככל יכולתם להידמות ללאס וגאס. אילת למשל.
