העין המהוללת של ע. הלל [סיפורי זן לילדים #3]
כי פתאום מתגנבת ועולה ההרגשה שכל ההתגייסות הזאת היא בסך הכל עוד סיבוב של הגלגל, עוד שמן על מדורת ההבלים.
הזמן עובר ככה
והאדמה נחה
אז מה? אז מה?
אז ככה
פוסטים שתויגו בנושא: 'זען'
ג'ון דוליטל, בודהיסאטווה [סיפורי זן לילדים #2]
הפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר יותר משנה, והיה בעצם מקור ההשראה לסדרה כולה. אבל תמיד היו דברים בוערים יותר לכתוב עליהם, והוא חיכה בסבלנות של נזיר זן לימים רגועים יותר. איכשהו לא נראה לי שיגיעו ימים רגועים יותר בקרוב, אבל הפוסט כבר כל כך בשל, שאם לא אקטוף אותו הוא יירקב.
המרמיטה היתה הראשונה שהקריאה לזוֹזוֹ את דוקטור דוליטל בהמשכים, לפני השינה, מתישהו לקראת גיל ארבע. התגובות הנלהבות של שתיהן דרבנו אותי לנסות גם, ולהתאהב. בימים אלה אנחנו נמצאים בעיצומה של ההקראה הרביעית או החמישית, ועוד לא נס לחו.
הטאו של דיסני [סיפורי זן לילדים #1]
הזען כמו שסיפרתי אותו לבִתי
הסדרה הזאת מתבשלת אצלי כבר המון זמן, מתרחבת ומתעבה, אבל ברוח הזען היא חיכתה בסבלנות ונתנה לכל הדברים הדחופים והבוערים לעקוף אותה. ועכשיו, כמו הנהר הזורם בערוצו, הגיע כנראה זמנה להתחיל להישפך לים.
הרעיון פשוט: לחפש ספרי (וסרטי) ילדים שרוח הזען שורה עליהם, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.
אז נתחיל, בלי הרבה שהיות, היישר בלב המאפליה, בפופיק של המיינסטרים: עולמו המופלא של וולט דיסני.
עד לחולשותי נסחפתי כשחיפשתי משמעות
אחרי שפרסמתי את הפוסט הקודם, התלוננתי בטוויטר שאין לי פנאי לכתוב על דברים שמחים. ולא שחסר על מה – יש לי בראש טיוטות די מגובשות לכמה וכמה פוסטים במרחב המענג שבין זן ואמנות אחזקת הילד – אבל סדר העדיפויות הנוכחי שלי לא מאפשר לי להתפנות בלב שלם לכתיבת פוסטים אלא אם כן הם לוחצים לי על הסרעפת ודוחקים בי לפלוט אותם. וכוח כזה יש בדרך כלל לדברים עצובים, מעיקים, כואבים (ומאידך, גם לכדורגל הנשגב שבארסה משחקת לאחרונה, שהוא הדבר הכי שמח שאפשר לראות בטלוויזיה בימים אלה).
גם הפוסט הנוכחי, כמו רוב הקודמים, התחיל במחשבה שהיתה מורכבת מדי לטוויטר. מחשבה שעלתה בי בתגובה להיתקלות מחודשת ומקרית לגמרי בפוסט בן ארבע שנים של יעל ישראל, שבו היא קוראת לכולנו להפסיק לעשות ילדים כי במילא אין לנו שום סיכוי להימנע מלהעביר להם את הדפיקויות שלנו, דפיקויות שירשנו בתורנו מהורינו. כרגיל, התכוונתי לכתוב "רק שתי פסקאות". כרגיל, יצא קצת יותר, מילים שנכתבו כמו מעצמן:
