.0

Temporary Utopian Zone

(TAZ on Acid)

.

.

1.

.

הפנטזיה האקדמית נפלה עוד בסיבוב הראשון. פתאום ראיתי בבירור את עומק התסכול הטמון בפער בין החוויה שאני עובר לבין מה שכת הרציונליות המדעית מוכנה להכיר בו כמציאוּת. את גודל היומרה שבניסיון לגשר על הפער הזה. שלא לדבר על המחשבה הנואלת למצוא דרך להתפרנס מזה.

.

.

2.

.

רשות הדיבור לחג'י:

.

"אחרי כל כך הרבה מסיבות, וכל כך הרבה טריפים, אתה חושב שכבר הבנת את הפרינציפ, שאתה יכול להגיע לזה בעצמך. ואז בא לך אחד אמיתי ואתה נזכר במה מדובר."

.

.

3.

.

הקטע המפחיד הוא ההתערטלות, או שמא ההבנה שאני מעורטל. הידיעה שלראות הכל זה גם להראות הכל. שאני שקוף כמו כל דבר אחר. וזה נהיה מביך כשאני קולט שכל התעוררות של הליבידו שלי היא אירוע ציבורי. הניסיון להתחבא בשלב הזה יבשר את סוף החגיגה ואת תחילת הפרנויה, דרך הייסורים הארוכה אל האחווה השחורה הקרוליאנית.

.

אז בוא נקי, כי מה יש לך להסתיר?

.

ואל תתעסק יותר מדי בשאלה מי קולט מה במודע ומי רק מרגיש בעלמא, כי מהבחינה המעשית זה לא משנה כלום.

.

פשוט תעשה רק מה שבא טבעי.

.

(כי ככה זה לאהוב את עצמך.)

.

.

4.

.

Reduce, Reuse, Recycle, Reclaim

.

.

5.

.

הכחולים היו הכי בסדר שאפשר. קיבלו את כל הניירת מסודרת, ראו שיש להם עסק עם אנשים טובים ולא עם שיכורים (אהמ) אלימים, והסתפקו בלהעביר את המשמרת בפטרולים לאורך הדרכים הראשיות כשעיניהם נעוצות לפני הנעליים שלהם (או, מאחורי משקפי-השמש, בשִפעת הביקינים).

.

הסמויים, לעומת זאת, היו סיפור אפל יותר. כל מחלק הבילוש של בית-שאן והסביבה יצא כנראה לבלות. הם בלטו כמובן בנוף כמו כתמי פחם על שמלת שבת. הפעם לא הסתפקתי בלזהות אותם ולנחור בבוז, ובעוד הם "רוקדים" סביבי ומנסים בפרובוקציות אוויליות להוציא ממני תגובה מפלילה ערכתי ניסיונות גולמיים בשידור.

.

"שידור חי שידור חיי ברשת LSD ," כמו ששר פעם ההוא שכתב את שיר לשלום.

.

.

6.

.

התחלתי בשאלה הבלתי נמנעת אם אין להם פושעים אמיתיים לתפוס. משם המשכתי למצגת קצרה בסגנון חופשי שהמחישה מי נגד מי בסיפור הזה ואיזה צד הם עצמם משרתים, כולל כמה שמות לדוגמא. התענגתי על ניחוחות הסנסימיליה שבקעו מבעד לעשן הסיגריות שהם עישנו (שיעורי בית: להפסיק לעשן פארש). ערערתי על כמה מהשקרים שהזינו אותם (מילות מפתח: דו-פונט, הרסט, אסלינגר, וכן הלאה), הסברתי להם שאנחנו התקווה היחידה לעתיד, אם יש סיכוי כלשהו.

.

כי שנית מצדה לא תחזיק. כי חייבים למצוא דרך אחרת.

.

תיבלתי בכמה אימג'ים חזקים ובפלאשים טקסטואליים רפטיטיביים בנוסח:

.

THINK

FOR

YOURSELF

QUESTION

AUTHORITY

.

או

.

RECLAIM

YOUR

LIFE

.

.

לא יודע כמה מכל זה הגיע אליהם (שכחתי לברר אם הם מבינים בכלל אנגלית), אבל הלברדורית המקסימה והמבוהלת שהם הביאו כדי לרחרח באה אלי לליטוף מיד, ונתנה לי הזדמנות ליצור גם תקשורת ווקאלית.

.

"מסכנונת, את מבוהלת. בשביל מה הביאו אותך לפה. תגידי להם מי הפושעים האמיתיים…"

.

(מישהו ברקע קרא: "תראו, זה יחס.")

.

כשמישהו שפך עליה אלכוהול והיא התחילה להתגרד על הקרקע צבאנו עליה, ליטפנו ושטפנו. "עזבו אותה, זאת הכלבה שלי," פנה אלי אחד מהם. בהתחלה הוא פקד, אחר כך הוא התחנן.

.

"אז מה הבאת אותה לפה בכלל? צער בעלי חיים. על הכרטיסים היה כתוב בפירוש שאסור להכניס חיות. בושה!" צעקתי מאחורי גביהם הנסוגים.

.

ולחשוב שפעם לא הייתי מסוגל להוציא מילה מהפה עד סוף הטריפ.

.

.

7.

.

איך זה שעולות לי דמעות בעיניים למראה גלקסיות מרוחקות שלא ראיתי מעודי?

.

(…)

.

אוי נו, לא יכולתם לחשוב על תשובה פחות נדושה?

.

.

8.

.

This is Spaceship Earth

Calling all Units

There Is Life on Earth

Over

.

.

9.

.

העלית את קונדליני לראש?

יופי. עכשיו החוכמה היא להוריד אותה.

(רמז: אתה גבר, אתה אמור לפלוט.)

.

.

10.

.

You don't have to DO anything to transmit

Just UNDO it

לשדר זה לשחרר.

.

(תתחיל מהכתפיים. בנשימה מעגלית.

לשאוף מקדימה, לנשוף מאחורה.)

.

.

11.

.

The first rule of Hug Club is: No Hands

.

.

.12

.

וגם המבט כבר לא נחוץ. מסתבר שאפשר לשדר מכל צ'אקרה בנפרד.

.

(בעדינות. שלא תשרוף אותן. כמו דבורהפרח בשדה.)

.

.

13.

.

(בוקר עולה מול הרי ירדן.)

.

אין טעם שתשירו שיר לשלום, אבל ריקוד קטן בהחלט יכול לעזור.

.

.

14.

.

בבית מחכה לי Consensus Reality . היא רוצה שאספר לה איך היה, ולך תסביר את הארכיטקטורה של הקשת לזו שמכירה רק גוונים של אפור (אני יודע, זה נשמע נורא פוגעני). היא שואלת אם היו בחורות יפות, ואני מפספס הזדמנות להגיד את האמת: שכולן היו יפות כי ראיתי את הנשמה שלהן.

.

לא קל לחזור לסמסרה, לשוב ולהכיל את אינסופיות הקוסמוס באגו אחד יומיומי, אבל צריך לעשות את זה מהר כי המרמיטה מתכוננת להצגה הפומבית הראשונה של יצירותיה וזקוקה לתמיכה.

.

עוברת יממה עד שאני קולט שהכלבים צמאים לליטוף, ותוהים אם צריך להיות לברדורית כוסית במצוקה כדי לקבל ממני יחס.

.

רק הילדה קולטת אותי בטבעיות כאילו לא הלכתי לשום-מקום.

.

(אולי היא הרגישה כשפלטתי את המחשבה הרועמת "יש לי אישה וילדה" וגרמתי למרינה להירתע ממני כנשוכת-נחש.)

.

[מרינה, אה? איזה שם טעון. מספיק לחשוב אותו כדי שכל הראשים בסביבה יתרוממו.]

.



.

.

אפילוג (ראשון בצהריים)

.

מדליק את המחשב, מחפש את הטרק שהתנגן לי בראש ובינתיים מפזם לעצמי את המילים:

.

I'm a warrior

For love and peace

And the right to be free

.

יאללה יאללה יא ווֹרייֶר, עצמי עונה לי בלגלוג,

עכשיו לך תהיה ווֹרייֶר פוֹר שטיפת רצפה כדי שגם לאישה שלך יצא משהו מכל הסיפור.

.

.

ומה אני אגיד לכם, יש דרכים גרועות יותר למוסס את המולקולות האחרונות של החומצה מאשר לטבול סמרטוט בדלי עם מים, קצת חומר ניקוי (אקולוגי, נודניקים) וכמה טיפות של שמן אקליפטוס לימוני. שלא לדבר על זה שסופסוף פענחתי את הגיאומטריה הסבוכה של שאיבת שטיח יעילה.

.

המרמיטה, מצידה, התקשתה להסתיר את הפתעתה על היעדר הקריזה הקבועה, שלהופעתה התרגלה בכל פעם שנוצר מגע בין היד שלי למטאטא. עוד כמה הברקות כאלה, ואולי בהמשך היא עוד תציע לי לקחת אסיד.

.

.

יצא אחלה ריפרוגרמינג, אה, טימי?

.

.

.

אטיוד ספרותי

.

-"אבא, קראנו את הסיפור על זֹהר."

-"על זהר שהלכה לחפש את הירח?"

-"כן, וגם את הכוכבים."

-"והיא מצאה אותם?"

-"כן."

-"איפה היא מצאה אותם?"

-"היא הלכה רחוק רחוק בָשביל עד שהיא ראתה אור בהיר."

.

אמן כן יהי רצון, מותק.

.

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. מסע לילי
  2. האריה שאהב מים (קולות מבפנים)
  3. אל תאמינו לי, כל הניו-אייג' הזה קשקוש אחד גדול
  4. האגדה שהיתה באמת על הקרב בשדה השעועית
  5. טעימה ראשונה של אהבה (תחנות בזמן #1)