החוק הראשון של ויפאסנה הוא שלא מדברים בוויפאסנה.

את החוק הזה כופפנו ועקפנו, בצורה מדודה ומודעת. כי לא באנו רק למצוא את השלום בתוכנו, אלא גם לחפש – ביחד ולחוד – דרכים להפיץ את השלום הזה סביבנו. אז שתקנו, ודיברנו, ובכינו, לא בהכרח בסדר הזה, ולעתים גם בו זמנית.

כי במסע אל שורשי הסבל, כל אחד מהמשתתפים בריטריט המיוחד הזה גילה בשלב זה או אחר שהסבל שלו שלוב ללא התר בשוועת היגון הכללית, ושאין תקומה או קיימא לאור הפנימי אם נותנים לו להיבלע בחשיכה האופפת מסביב.

פחחח, כמה חלולים נשמעים הדברים הברורים כשמש האלה כשמקפיאים אותם במילים. זו אולי הסיבה שהחוק השני של הוויפאסנה – שניסחתי בעצמי, אבל בטח חשבו עליו קודם לפניי – הוא שלא מדברים על ויפאסנה. כי הרי המילה היא מאיה, ואין בכוחה של מאיה לתאר את מה שנמצא מעבר לה.

"הלכתי על החוף," אמר הצב.

"אתה מתכוון ששחית," השיב הדג.

(משל בודהיסטי עתיק, באדיבות האוניברסיטה הפתוחה)

גם לחוק הזה חשבתי להתחכם אתמול, כשניסיתי לכתוב את הוויפאסנה, במקום עליה. "דיבור נכון," יענו. ובעודי מתחבט בניסיון הנואל ללכוד כמה טיפות מזרם התודעה ששטף אותי בימים האלה, להקפיא אותן במילים ולמזוג אותן לכלי קיבול נהיר, נשלפתי מהמחשב לחגיגת יום ההולדת הראשון של גורו-ג'י, שנמשכה לחגיגה ספונטנית של בחילות והקאות בהשתתפות אמו ואחותו. כאילו חיכו שאבא יהיה רגוע סופסוף כדי לפרוק משהו מהג'יפה שהצטברה להן בבטן.1

כמו בצבא, שעושים תרגיל יבש ואחרי זה רטוב? אז ככה, בערך.2 נראה אותך מתרגל עכשיו קארמה יוגה: נשימה נכנסת, נשימה יוצאת, סמרטוט נסחט, סמרטוט מנגב, כביסה נכנסת למכונה, כביסה יוצאת מהמכונה, כביסה נתלית, כביסה מוּרדת… והכלים, בל נשכח את הכלים.

נשימה נכנסת, נשימה יוצאת. כל השאר זה רוטינה, פרוצדורות. באהבה ובסבלנות. בחמלה ובתבונה. יאדה יאדה יאדה.

אני את הרמז הבנתי, בכל אופן. אז במקום לנסות לנסח את מה שאין להביע במילים, אסתפק בציטוט של כמה מהמילים שהתרוצצו לי בתודעה בזמן שניסיתי להתרכז בנשימה. בסוף, בכל זאת, אוסיף כמה מילים מהמקום הכי נמוך בעידן החדש: "המקום של האגו".

אף אחד לא דיבר על זה

במשך שנים כולם שתקו

עד שמישהי מבחוץ אמרה

תפנה את הגופה מהחדר שלך

שמחתי שהיא סופסוף אמרה את זה

עכשיו אוכל להיות מי שאני

ולא אני של פעם מזמן…

(ערן צור – הגופה)

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

כבר כתבתי פה פעם שהתקליט החדש של ערן צור נשמע לי כמו פופ בודהיסטי. (אבל כתבתי את זה בסוף פוסט של 1000 מילה על תוספים לוורדפרס, אז לא אתפלא אם פספסתם.) כבר אז ציינתי שהשורה הזאת, לסלק את הגופה מהחדר – השורה היחידה בתקליט שבה ערן מרים את הקול למשהו שמתקרב לצעקה – הפכה למנטרה שדוחפת אותי קדימה בכל פעם שאני נתקע על תוכנה מנטלית שפג תוקפה.

את האני שלנו אנו חווים לרוב כ"דבר": מוצק, קבוע, בעל גבולות. בשעה שאנו עושים מדיטציה מתפורר האני המוצק הזה ונמס. שינזן יאנג משווה את התהליך לחימום של דבש. כאשר הדבש קר הוא מוצק, ואילו כשמחממים אותו הוא הופך נוזלי. ברמה המנטלית, להפוך את המוצק לנוזל פירושו לפתח גמישות מנטלית, לעבור ממצב של נוקשות למצב של פתיחות. תהליך זה של המסה יש בו כדי להפחיד. וכי מה אעשה ללא ידיעותיי, ללא מחשבותיי, ללא עמדותיי המוצקות? מה אהיה? אבל אולי אפשר לשאול את השאלה הזאת ללא חרדה ודווקא מתוך סקרנות. באמת מעניין מה אהיה ללא עמדותיי המוצקות? אולי אהיה פתוח יותר, סובלני יותר וחכם יותר? אולי אראה משהו ואבין משהו שלא הבנתי עד כה?

(אסתר פלד – להרבות טוב בעולם)

או כמו ששאלה אותי אתמול אחותה של המרמיטה: "נו, חזרת אחר?"

אתה זוכר בכלל מי אתה?

מעשן המון כדי לשכוח את זה

וקול אחר אמר: חלק הוא זוכר

השכל שלו חזק מדי

מבליח דרך ענני העשן

(ערן, שם)

טוב, יש פה אגו שרוצה להגיד כמה מילים.

מכירים את הסיפור על ההוא שגילה מה זה פרוזה, והסתבר לו שדיבר פרוזה כל חייו? אז מסתבר שככה אני עם ויפאסנה. בערך.

(וקול אחר אמר: אתה? עם העישונים והלחצים והתקפי הזעם? אתה שלא היית מסוגל לסתום את הפה עד גיל 24?)

כן, בכל זאת, באיזשהו מקום. כי ברגע שהתעטפנו בשתיקה הרגשתי שחזרתי למקום מוכר, נעים ומנחם. מקום שבו יכולתי להתרווח בתוך המחשבות וההרגשות שלי, לזרום איתן בלי חשש שיקטעו אותי ויאלצו אותי לסנכרן את העולם הפנימי שלי3 עם העולם החיצון. מקום שאפשר לי לעשות כל דבר בהתכוונות ובמודעות ובפרפקציוניזם ככל שאחפוץ, פטור ממוראות המולטי-טאסקינג ולחץ הזמן.

חוויתי שם עוצמות אדירות של רגש, מהלתי יגון עמוק ויופי נשגב, אבל דווקא פחד לא הרגשתי לרגע, ולו גם שמץ של חשש. זה נבע אמנם גם מהחוסן היחסי שפיתחה התודעה למודת התלאות שלי, אבל גם מעוד דברים:

מהידיעה שכל העוצמות האלה נבעו מתוכי, היו אצורות בי מאז ומעולם ולא קיבלו שום דחיפה מעזרים טקטיים כימיים או אף קנבינואידיים.4 הידיעה שאני יכול להתמסר לגלים האלה, לצוף ואפילו לגלוש עליהם, כל עוד אמשיך לנשום.

ואולי, בראש ובראשונה, מהקבלה והתמיכה המחבקת של הסנגהה המופלאה שהתקבצה לה שם יחדיו. מהידיעה שהם לא יפחדו, ולא ידירו אותי מקרבם, גם אם אשיל את כל קליפותיי ואיחשף במלוא אנושיותי.

קבלה בלתי מותנית כזאת, אהבה כזאת, ביטחון כזה, לא הרגשתי כמעט אף פעם גם בקרב אנשי המסיבות, הדבר הכי קרוב למרחב אותנטי ארעי שחוויתי עד כה.5 במסיבות, גם בשיאו של הטראנס, הרגשתי שיש פסאדה שצריכה להישמר, קליפה שמעבר לה ייחצה גבול הלגיטימיות. אבל הסנגהה המופלאה הזאת חיבקה את כל מה שאנושי, וידעה לתמוך ולעודד – במילים ובלעדיהן. ואיזו תקשורת לא מילולית התפתחה שם, מלאה קשב ורגישות, אפילו בלי התירוץ של הלמות באסים שלא מאפשרת לשמוע מילה.

ואם כבר הזכרתי מסיבות, הנה עוד הבדל משמעותי: כשהייתי יוצא לעולם הסאחי אחרי מסיבות, עם עזרים וגם בלעדיהם, האנשים שאכלסו אותו היו נראים לי תמיד קהויים ודהויים במידה זו או אחרת, אפורים. הפעם זה שונה בתכלית. אם כבר, הם נראים לי חיים יותר, ברורים יותר. במקום ריחוק ושונות, אני מרגיש זהות וקרבה, מוצא שקל לי יותר לראות אותם, לחוש אותם, להתחבר אליהם. אולי זה ההבדל המפורסם בין Ego Inflation ו-Ego Annihilation, שעליו התריעו המאסטרים הזקנים לנוכח דור ההיפים שניסה להשיג אינסטנט-הארה בדרך האסיד.

כותב, קופץ עם הילדים לסבא וסבתא, כותב, קופץ החוצה לארח חברים בחצר, עולה הביתה לרחצה והשכבה. ופתאום המעברים קלים ופשוטים, וכל רגע הוא עולם ומלואו, בזרימה.

("נו, אז חזרת אחר?" וואללה, בלי להרגיש ביליתי עם הילדים שעתיים אצל ההורים של המרמיטה, בנינוחות ובנעימים. זה עוד לא היה לי.)

השאלה המתבקשת היא כמה זמן זה יימשך? ג'ון לילי, שכתב על חוויות מטא-תכנות כאלה, טען שההשפעה נמשכת שבועיים עד ארבעה שבועות לפני שהתוכנית הישנה שבה ותופסת את מקומה. הוויפאסניסטים הקדימו תרופה למכה והמליצו לנו לתרגל כל יום. ואני כבר ממהר לתרץ שאין מצב שאשב חצי שעה כל יום, גם לא עשר דקות, ואז נזכר באיזה פתק שראיתי בריטריט, שגרס שלא צריך "לשבת" בשביל למדוט: אפשר למדוט כשמחכים שהמחשב יידלק, כשמחכים שהרמזור יתחלף, כשהולכים, תולים כביסה או שוטפים כלים. לנשום פנימה, לנשום החוצה. להתבונן בתודעה שמתבוננת על הרגע. להיות מודע. פשוט נוכח.

(כמה פשוט זה היה בריטריט. וכבר התגנבה המחשבה שהייתי יכול למצוא את מקומי במנזר. אבל בחרתי בדרך אחרת, דרך הקארמה יוגה. וביום הראשון, כשהתבקשנו להגיד מה נותן טעם לחיינו וכולם אמרו דברים כמו "אושר" ו"צמיחה" ו"היכולת להתעורר" וכן הלאה, התשובה היחידה שעלתה לי בראש היתה "הילדים שלי", וכמה שאני מתגעגע אליהם. גם זה היה טוב, להתגעגע קצת.)

אבל הבטחתי דמעות, ואת הפוסט המלא על ערן צור בטח לא יזדמן לי לכתוב בקרוב, אז בכל זאת עוד שיר אחד לסיום, עוד שיר שליווה אותי לאורך כל המסע אל שורשי הסבל וגירה שוב ושוב את שקי הדמעות שלי, שגדלו למימדים של שקי אשכים:

השיר היפהפה הזה, שערן שר עם אברהם טל ללחן של עמיר לב, משוטט בטריטוריה של שלמה ארצי: יריות, מסוקים ממריאים וסיוטים פוסט-טראומטיים.

אבל בניגוד לארוטיקה האינפנטילית של שלמה, שמצא מנוחה רק כשזיין את אשת חברו המת, החבר'ה האלה מתמודדים עם הסיוטים שלהם לבד, בבית, הרבה אחרי שהילדים הלכו לישון:

השער כאן סגור, מגן מסכנה

ועד יום המחר אני נרגע

השער מזכיר לי את השער הצהוב שהתקינו לא מזמן בכניסה למושב שלנו, ניסיון הצהרתי6 להתגונן מהסכנות שבחוץ. והוא מזכיר לי כמובן גם את שער ההדחקה שמגן על התודעה הנמה את שנתה מהשוועה מחרישת האוזניים של הסבל, בפנים ובחוץ, מהחרדה טורפת הדעת לגורלם של ילדינו במקום המטורף שבו איתרע מזלנו לגדל אותם.

חבר לחברו תמיד אומר

ישנן צרות גדולות יותר

זהו כוחה המעודד של הסנגהה, ובד בבד זה גם ביטוי לשתיקה הפסיבית, הנמנעת, של הרוב הדומם. נכון, ישנן צרות גדולות יותר, יש ילדים רעבים באפריקה וילדים בערמות הזבל בדהמש. אבל התמיד הזה קצת תקוע באמצע הנחמה. מרמז על השתקה, על השלמה עם הסבל, על שיניים חשוקות בהכחשה בדרך לעוד סיבוב של סמסרה. וכמה קולע שהשיר הבא בדיסק הוא אני חופשי, שיר שכולו התרסה נגד מה שתמיד אומרים לנו.

ובנדר הבודהיסאטווה ננוחם.

כבר סיימתי וסיכמתי פעמיים לפחות, אבל פתאום עלו בזכרוני שתי הברקות של זוֹזוֹ מהערב, שמסכמות בצורה הקולעת ביותר את כל מה שניסיתי להגיד:

"איזה כיף, אבא היה איתנו כל היום," היא אמרה. וזה נכון גם ברמה המוחשית, אבל גם במישור האסטרלי.

ואחרי שהמרמיטה הודתה לי על שטיפלתי בהן בנעימים לאורך 24 השעות של הווירוס,7 אבחנה הנסיכה הקסומה שלי, בת חמש עוד עשרה ימים חמסהחמסהחמסה:

כן, אבא מתנהג טוב כי הוא רוצה לתקן את העולם.

[מקור]

  1. או שחטפו וירוס, גם יכול להיות. [↩]
  2. וכבר סיכמנו בטוויטר שוויפאסנה זה מילואים לשמאלנים. [↩]
  3. "יש לך עולם פנימי עשיר," אמרה לי פעם פסיכולוגית מפוקפקת אחת; "זה נשמע ממש רע איך שאת אומרת את זה," התקוממתי. [↩]
  4. אם כי היה שם קפה! אמרתם בלי סמים! [↩]
  5. אה, בעצם היה גם הפסטיבל המשפחתי הקסום ההוא באנגליה, הצצה לעולם הפיות. [↩]
  6. וחסר תוחלת ממשית, לאור ריבוי הדרכים החלופיות [↩]
  7. כן, דומני שאפשר כבר לסכם, הידד [↩]

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. If I'd ever stop thinking about blogging and politics
  2. שתי המלצות ושתיקה
  3. עוד ליל שבת, עוד חלום של רייב
  4. מעבדות לחרות
  5. I'm Cleansing in the Rain