"וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"
לפני כמה ימים נתקלתי בפוסטר הזה:
והוא הצחיק אותי מספיק בשביל לשתף אותו בפיד הרסס שלי.
…
נו, אז מסתבר שזה מצחיק בגלל שזה נכון,
מצחיק עד שזה עצוב,
כי המציאות עולה על כל דימיון:
בני זוג גידלו ילדה וירטואלית, וילדתם גוועה ברעב
"פרופסור קווק דיי-קיונג מאוניברסיטת דונגוק אמר לסוכנות הידיעות יונהאפ כי בני הזוג איבדו ככל הנראה את הקשר עם המציאות."
מה אתה אומר, פרופסור. הם איבדו את הקשר עם המציאות? רק הם? איזו מציאות, בדיוק?
ומה תגיד, כבוד הפרופסור, על אנשים שרואים בתוכנית ריאליטי "ניצחון של מחנה השלום" בעוד הברברים מרעימים בתופי המלחמה סביבם, ומשחיזים את המצ'טות? (תחסכו לי את הלינקים, בחייאת. לכו לקרוא איזה פוסט של גורביץ' או תום). האם אי אפשר להגיד שגם הם גידלו מעין ילד וירטואלי, אלירז ילד שלי מוצלח, בעוד ילדיהם האמיתיים גוועים למות, מעוני ו/או אלימות ו/או מלחמות?
This species has indeed amused itself to death
בקרוב בערוץ 10:
.
בנימה אופטימית יותר, אני מבסוט מאוד לראות שבועות הסבון חוזרות לאופנה: בשלושה ימי הולדת של חברים של זוֹזוֹ לאחרונה, חולקו מתקני בועות כאלה או אחרים כמתנה למשתתפים. אני שמח גם לראות שהבקבוקים החדשים מעוצבים בצורה חכמה יותר, עם פיה צרה שמונעת מהילדה לשפוך את כל התכולה מרוב התלהבות אחרי שתי נשיפות. ישבנו אתמול שנינו בחצר והעפנו בועות עם הרוח הקלה, ולהרף עין הבזיק בי זיכרון של בקרי צ'יל-אאוט שטופי שמש על הדשא בבריקסטון קומון, אחרי מסיבות של סמסרה בפרידג' (בקרוב בסדרת תחנות בזמן? הממ..). רק שאז התאמצתי נורא ליהנות, ועכשיו זה בא לי בשיא הטבעיות…
איזה כיף של סופ"ש. המפגש הבלתי אפשרי בין לילה לבן של אקסטזה יצירתית ויומיים של עונג נינוח בחיק המשפחה. אפשר לשלב את הנרקיסיסטי והאלטרואיסטי.
שוב יש תקופה של גיאות בחיי, והכל זורם בזמן הנכון ובלי מאמץ. אפילו המילים. והאינטואיציה מדברת בקול ברור יותר, כך שקל יותר להקשיב לה, וחוזר חלילה.
בעיקר עם המרמיטון הרך. כמה קל להקשיב לו, כמה ברורה התקשורת שלו, כמה מוגדרים הרצונות שלו וכמה שכל ישר יש לו.
בן תשעה חודשים וחצי.
מה שמחזיר אותי, בלי כוונה בכלל, לזוג עם התינוקת הווירטואלית מתחילת הפוסט, אלה שנתנו לילדתם בת השלושה חודשים לגווע ברעב כדי לתקשר עם ילדה וירטואלית, מין טמגוצ'י 2.0 [אני יודע הרי שאתם לא נכנסים ללינקים, אז זה התקציר]. הם מן הסתם דוגמה קיצונית, אבל כולנו הרי למדנו שתינוק בחודשי חייו הראשונים הוא מין בובה שיש לה רק צרכים ולא רצונות, שצריך להאכיל מבקבוק ולהשכיב בכלוב כדי להתפנות לראות טלוויזיה (ע"ע ערך כל פירסומת לתמ"ל – מזון תינוקות תעשייתי). "כמו משחק מחשב, שצריך ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי שלא יבכה," כתב רענן שקד לפני כמה חודשים על התינוק שלו, בטור שעורר בי הזדהות שהתחלפה בהתקוממות.
ושוב מהדהדות בראשי המילים שכתבתי לפני יותר משנתיים, בפעם הראשונה שהעזתי להתבטא ברשת בענייני הורות, דווקא בתגובות אצל ריקי כהן (פעם שנייה במדור!) מכל המקומות:
בשני משפטים – אני חושב שזאת טעות להתייחס לילדים כאל משהו כמו "פרויקט מחויבות אישית". מי שזה נראה לו ככה, באמת עדיף שיוותר. זה לא נכון שילדים הם (רק) מחויבות, מטלות ודרישות. הילדה שלי משעשעת אותי יותר מכל דבר שיש בטלוויזיה, מלמדת אותי על עצמי ועל החיים יותר מכל ספר של איזה גורו שהזיזו לו את הגבינה, ונותנת לי הרגשה של עשייה אמיתית לשיפור העתיד יותר מאלף הפגנות במאה כיכרות. אנחנו מתייחסים אליה מגיל 0 כבן-אדם שגר אתנו בבית ולא כטמגוצ'י משודרג, ויחס גורר יחס.
…
האינדיבידואליזם המפואר של העידן שלנו מסתובב ונושך אותנו באף, כי עכשיו אנשים מציבים את עצמם בראש גם על חשבון הילדים שלהם, מנסים "להמשיך בחיים שלהם" ולמזער את ה"נזק" של הילדים, מתייחסים להורות במונחים של הקרבה והתקרבנות, במקום לראות בגידול ילדים הזדמנות להשתתף בנס – נס הבריאה של יצור אנושי נושם, חושב ומרגיש – ולהיפתח לתועלת האדירה שהם יכולים להפיק מהתהליך הזה. ילדים רכים וזכים הם המורים הרוחניים הכי אמיתיים והכי טהורי כוונות שתוכלו לפגוש בחייכם, ואת זה ידעתי עוד לפני שהיתה לי ילדה משלי. במקום להפקיד את הילדים אצל בייביסיטר ולרוץ לשיעור "מודעות רוחנית" או לפגישה עם פסיכולוג או הילר, שבו שעה עם הילד שלכם, בלי להגביל ולהצר את צעדיו, והתבוננו בדמותכם הנשקפת ממנו.
(אם כבר בציטוטים עצמיים עסקנן)
אוף, נו, בחיי שלא התכוונתי להיגרר להטפות. רק רציתי לספר איך טיילתי עם זוזו במושב אתמול בצהריים, תוך ביצוע קצבי בשני קולות של הלהיט "נגנים אנחנו" מתוך הדיסק המקסים הזה, בליווי צעדי ריקוד תואמים, והרגשתי על גג העולם, שלם ומלא ונוכח ככל שרק אפשר.
.
אבל אם כבר הסתלבטתי בשולי הדברים על ניו-אייג' בשקל, קבלו את שיטת 12 השלבים לגמילה מהבלים פסאודו-רוחניים, מטעם ניו-אייג'יסטים אנונימיים. אחת מני פנינים רבות שאני מוצא דרך החברים החדשים שלי בטוויטר.
…מה שמביא אותי במיקס זורם להמלצה חמה שהיתה אולי העילה הראשונית לכתיבת הפוסט הזה מלכתחילה: שני פוסטים מאלפים ומאירי עיניים על יוגה כיצירה מודרניסטית ועל הצד הפוליטי-לאומני של היוגה בהודו, מתוך הבלוג המשובח! והאיכותי!! והמרתק!!! ארץ האמורי, שאני גאה להיות מנוי הרסס ה-15 שלו בערך.
ולסיום סיומת, אם טרם שמעתם את התוצר המוקלט של פרץ הקישוף שאפף אותי בסוף-השבוע הזה, אתם מוזמנים מקרב לב לחזור לפוסט הקודם ולהקשיב למיקסטייפ. הוא הרבה יותר מעניין, מגוון וזורם מכל דבר שעשיתי אי פעם, ונראה לי שהוא שמיע גם למי שהוא לא טראנסאווי/חובב שולחנאות בנשמתו.
אהמ, שבוע טוב.
(אה, והכותרת? זה מה שאמרנו לזוזו כשהיא ביקשה את הבובה הטיפשית הזאת, שהיא בעצם אריזה מתוחכמת לקוד של טמגוצ'י וירטואלי.)
פוסטים קשורים, יותר או פחות:
18 תגובות עבור “"וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"”
הוספת תגובה
Additional comments powered by BackType






mermit_ ב-07 מרץ 2010 בשעה 11:15 #
אופס, התפלק לי פוסט. בעקבות סיפור אמיתי על זוג שגידל ילדת-טמגוצ'י בזמן שהתינוקת שלהם גוועה למוות http://mermit.mind-fucking.com/virtual-c...
[תגובה]
yehezkelshb reply on 7 במרץ 2010 22:15:
@mermit_ פוסט מצוין. יישר כוחך.
[תגובה]
mermit_ reply on 8 במרץ 2010 6:55:
@yehezkelshb תודה רבה! איזה כיף לפתוח את הבוקר עם פידבק כזה. בוקר טוב גם לך
[תגובה]
אלי ב-07 מרץ 2010 בשעה 18:25 #
אני חושב שקצת מוגזם להסיק מסקנה גורפת כלשהי מהסיפור הזה על הזוג הקוריאני. מדובר במקרה מאוד יוצא דופן מכיוון ששני ההורים היו מובטלים והילדה נולדה טרם זמנה (בכתבה בהארץ אין הרבה פרטים, אבל כאן יש) ובגלל הנסיבות האלה של עתיד לא ברור וילדה במצב בריאותי קשה הם איבדו את הרצון שלהם לחיות וחיפשו מפלט בעולם הוירטואלי – ולא שהם חיו להם חיים נורמטיביים ובריאים ו"המטריקס" השתלט להם על החיים.
מדובר כמובן בסיפור טרגי, אבל אני לא חושב שהוא מבטא את רוח הזמן ושיש באמת נטיה גוברת בעולם להזניח ילדים לטובת העולם הוירטואלי. הזנחה של ילדים והתעללות של הורים בילדים שלהם הייתה קיימת מאז ומתמיד, אני לא חושב שהדור שלנו שונה לגבי כך מכל הדורות הקודמים.
[תגובה]
מרמיט reply on 7 במרץ 2010 18:55:
ברור שזאת דוגמא קיצונית, כתבתי את זה בעצמי.
אבל לפעמים דוגמאות קיצוניות יכולות להראות מגמה, ואני חושב שהמגמה המסתמנת היא לזנוח את ה"אותנטי" לטובת המתוּוך, הסינתטי, המעוצב במטרה להפיק סיפוק מיידי. אני רואה חוט מקשר בין ההדרה של תינוקות לכלוב (=מיטת תינוק) בחדר נפרד כדי שלא "יפריעו" למהלך החיים ה"תקין"; ההתמסרות לגורואים שמציעים מסג' לאגו כמס-שפתיים לעבודה אמיתית כדי להיות אדם טוב יותר; וההצהרה על "נצחונו של מחנה השלום" (לא פחות!) כשאיזה בחור חביב (יחסית; כנראה) מנצח בתוכנית טלוויזיה שאין לה שום נגיעה לעולם האמיתי – בעוד בעולם האמיתי (סליחה על הגסויות) כל העדויות מראות ניצחון גורף של הפשיסטים ומחרחרי המלחמה.
הפוסט הזה די נכתב מעצמו, מתוך הזעזוע שהרגשתי אחרי קריאת הכתבה. ה"תזה" שאני מציג בו היא רק לקט די אקראי של תופעות, אבל אני חושב שהתמונה שעולה מהלקט הזה היא של תרבות שאיבדה קשר עם המציאות (עוד מילה גסה, סליחה), תרבות הקסליאנית לעילא שהתמכרה לסוֹמה, איבדה את הסולידריות, מתעסקת בשטויות נוצצות בעודה קורסת.
לחם ושעשועים, ואפילו הלחם כולו תירס מתועש.
וזאת, אגב, גם בערך התשובה שהתעצלתי לכתוב לשאלתך "מה כל כך נורא בלראות טראש".
[תגובה]
מרמיט reply on 7 במרץ 2010 19:12:
אה, וכמובן עוד נקודה חשובה בחוט המחשבה הזה ששכחתי לחדד: העובדה שילדים מעדיפים חיות וירטואליות על פני אמיתיות, זה לא נראה לך בעייתי?
אתה יודע מה בעצם ה"משחק" בוובקינז? לפתור אתגרים כדי להרוויח כסף, כדי שתוכל לקנות דברים לחיה שלך, לפנק אותה. שופינג – ככה נראית אהבה, ככה נראה טיפול, ככה נראית סולידריות, אלה הערכים שהתעשייה הזאת מנחילה לדור העתיד.
[תגובה]
אלי ב-07 מרץ 2010 בשעה 20:06 #
תראה אני מסכים להרבה דברים שאתה אומר כאן, למשל ברור שזה מופרך לדבר על "ניצחון מחנה השלום" או "הקול השפוי" בהקשר של אלירז מהאח הגדול (גם מי יודע כמה מניפולציות נעשו בהקשר של הנצחון הזה, אבל גם בלי זה ברור שזה יומרני לפרש באופן סימבולי מדי נצחון בתחרות ריאליטי חביבה-אך-חסרת-כל-משמעות).
אני גם מסכים לגבי נצחון הסימולקרה במציאות שבה אנחנו חיים, אבל בכל זאת אני חושב שמדובר בתהליך תרבותי הרבה פחות מזעזע וקיצוני ממה שאפשר לייחס לו באופן תאורטי (כלומר זה אולי נראה ככה "על הניר" אבל בחיי היום יום שלנו זה הרבה פחות דומיננטי). אני לא ממש מבכה את אובדנה של האותנטיות בימינו מפני שאני לא חושב שהאותנטיות הזאת הייתה חזקה בהרבה בעבר (אולי רק באופן מדומיין), וגם אני לא חושב שכל כך איבדנו אותה בהווה, לפחות עדיין לא.
אנחנו נמצאים כמובן בתהליך של שינוי תרבותי בכל מה שקשור ליחס בין המציאות ובין הייצוג הסמלי שלה (מוובקינז ועד קשרים חברתיים בפייסבוק וטוויטר) אני לא מכחיש את זה. מדובר בשינוי בעל השפעות מאוד מעמיקות שאנחנו עדיין צריכים להבין אותו ואת ההשלכות האפשריות שלו עלינו. אני רק לא חושב שצריך לאמץ עמדה יותר מדי נוסטלגית כלפי העבר ופסימית לגבי העתיד. מעשי זוועה, אדישות ציבורית ורדיפה אחרי כסף היו קיימים תמיד, אני לא חושב שזה משהו שמאפיין רק את הדור שלנו.
[תגובה]
מרמיט reply on 8 במרץ 2010 9:50:
אני לא מדבר מתוך נוסטלגיה, ואני לא מדבר רק על הדור שלנו. אני מדבר על תהליך ארוך, שאכן תפס תאוצה אדירה בשנים האחרונות. ואני לא פסימי לגבי העתיד, אני רק מתריע מפני השלכות חמורות מאוד שאולי אנחנו לא לוקחים בחשבון. זה נכון לסכנות הקרינה הסלולרית, וזה נכון לגבי סכנות המעבר של "הרשת החברתית" מהמושג המקורי שלה למושג הווירטואלי.
עוד דבר שמחריד אותי בסיפור של הזוג הקוריאני הזה, והוא דווקא לא ייחודי רק להם, הוא שהם והתינוקת שלהם יכלו להגיע למצב מחריד כזה בלי שאף אחד ידע, בלי שמישהו יתערב. אני לא נוסטלגי לחמולה ולמשפחה המורחבת, היו להן את הפאקים שלהן, אבל בלהיטות להיפטר מהן ולהחליף אותן בחברויות מקוונות שטחיות איבדנו איזו סולידריות בסיסית.
(זה עלה גם בשיחה שלנו אחרי הפוסט של שחר על הקהילה המדומיינת.)
המשפחה הגרעינית מבודדת, מנוכרת, חסרת רשת ביטחון. לא מזמן היה סיפור על מישהי שהילד שלה טבע בבריכה שבבית והדבר הראשון שהיא עשתה היה לדווח על זה בטוויטר. צריך כפר שלם בשביל לגדל ילד. האטומיזציה הזאת של החברה הורגת אותנו. כמו שנאמר בשיר שפותח את המיקסטייפ שבפוסט הקודם:
And crawling
On the planet's face
Some insects
Called the human race
Lost in time
Lost in space
And meaning
אז לא שבהכרח היה יותר טוב פעם, אבל הקטע המצער (והמאתגר!) הוא שעם כל הטכנולוגיה והפריבילגיות שהיא מעניקה לנו, עוד לא יצאנו מבין צללי המערה לאור גדול, רק החלפנו חושך מסוג אחד בחושך מסוג אחר.
בוקר טוב
[תגובה]
יצהר ב-08 מרץ 2010 בשעה 16:41 #
יופי!
הי מרמיט. שוב פגעת בול בניסוחים האלה – ובמרכזם פיסקת ה"בשני משפטים" וזו שאחריה. בהחלט בהחלט, עניין ההקרבה ועניין 'תפעול הילד' כאילו עד גיל 3-4 צריך לתפעל אותם ואח"כ – אולי – להתחיל לדבר איתם. נדמה לי שלנשים, הלהקשיב הזה בא יותר בקלות (אני מוסיף במין הכללה גסה ולא פִּי-סית במיוחד).
לא יודע, אני מרגיש שאני התנדנדתי בשנים האלה בין הקצה של 'עיקרון הרצף' לבין 'שיקום הסמכות ההורית' ומקווה שעדיין לא מאוחר מדי לממש גם את הרעיונות האלה שאתה מציג כל כך יפה כאן – ולא נמצאים כמדומני באף אחד מהקצוות ההם.
וקראתי היום איזה פוסט ישן שלך, שבו מישהו מספר (באחת התגובות) איך הוא צעק על הילד שלו והילד אמר: זה לא פייר שאיש-גדול צועק על איש-קטן. באמת, כל כך הרבה יש לנו ללמוד מהם.
אז גם זה קשור.
ובעניין בועות סבון – היתה לנו בקיץ האחרון התנסות מופלאה (יום הולדת בועות סבון) ומי שרוצה טיפים מוזמן לשאול. אני מדבר על בועות סבון ש'נרקמו' סביב ילדים אמיתיים, ובועות באורך 5 מטר, וכאלה דברים. שמחה גדולה היתה שם (ולא מעט גליצרין).
[תגובה]
מרמיט reply on 8 במרץ 2010 18:17:
תודה, היתה לי הרגשה שתאהב את זה.
אם כי זה קצת מדאיג שאתה מחמיא במיוחד לשתי פסקאות שכתבתי לפני שלוש שנים כמעט…
דווקא עיקרון הרצף, כמו שאני רואה אותו לפחות, קרוב יותר לגישה הזאת. עיקרון הרצף זה לא לכרכר סביב הילד ולהשתעבד לרצונותיו, אלא דווקא ההיפך: לשלב אותו כמה שיותר במרקם החיים, שכולל את כל רצף הגילאים בלי הפרדות מלאכותיות ל"תינוק", "ילד", "מתבגר" וכן הלאה. כתבתי על זה פעם באריכות (נדמה לי שאתה קראת את הפוסט ההוא, אבל שיהיה).
נשמע מדליק היום-הולדת בועות סבון. בועות סבון זה אחד הדברים הכי מרנינים שיש לדעתי. ארגנתם את זה בעצמכם, או עם מפעיל?
[תגובה]
יצהר reply on 8 במרץ 2010 22:39:
קראתי ואף אהבתי את הפוסט ההוא.
בועות סבון – המפעיל מיותר לגמרי. טוב, נכון שמדובר בקבוצת ילדים מקסימה במיוחד אבל נדמה לי שזה היה עובד גם עם הכיתה הקשה יותר, של ג'. ש' עשתה כהרגלה תחקיר רציני ברשת, הזמינה גליצרין כנדרש ומצאה אפילו סרט (יו-טיוב המושיע) שקטעים ממנו הקרנו בתחילת כל הפעלה (בכלל העניין הזה עם הדגמה לפני משחק עוזר מאוד למקד את הילדים, שלא לומר לתמרן ולכבוש את הקשב שלהם; השתמשנו בטקטיקה הזאת גם בחודש שעבר עם כיתת-הפראים ההיא, של ג', ביומולדת בלונים. וזה שילד אחד טיפס על ארון קיר והפיל אותו על עצמו וכמעט נהרג זה ממש לא קשור, בחיי).
טמגוצ'ים לא נכנסו אלינו הביתה – אז עוד היו לנו כלבים בבית – אבל לטאת וובקינז אחת התחילה להשתחל ודווקא ביום ההולדת של הקטנה, שממש לא מתעניינת בנושא המרכזי (טיפול וירטואלי). אז הרווחנו בובה מקסימה ועמידה להפליא (ברובד החומרי-ממשי), שמן הסתם מתה וירטואלית ביום שקיבלנו אותה.
גמרתי לצפות בסרט המומלץ שלך (עם ג'ים קארי) – מוזר עד מאוד, מקסים לפרקים.
[תגובה]
אביגיל ב-08 מרץ 2010 בשעה 18:38 #
מסכימה מאוד אבל רוצה להתנטפק: "אני חושב שזאת טעות להתייחס לילדים כאל משהו כמו "פרויקט מחויבות אישית". מי שזה נראה לו ככה, באמת עדיף שיוותר" -
), אז צעד ראשון בלעזור לאנשים האלה זה לא להיות ציניים כלפי האופציה הזאת. לא?
יש בארץ יחס איום לזוגות ובעיקר לנשים שבוחרות לא ללדת. כדאי מאוד שאנשים ישקיעו ה-ר-ב-ה מחשבה אם מתאים להם להיות הורים ולא יפעלו באוטומט. הורות באמת לא מתאימה לכל אחד והיא מתכון לאומללות הורים וילדים גם יחד. אז אם בניסוח של באמת עדיף שיוותרו יש ציניות כמו שנשמע לי (טל"ח
[תגובה]
מרמיט reply on 8 במרץ 2010 18:50:
לא לא, שום ציניות. איפשהו שם גם כתבתי על זה שתחושת החובה לעשות ילדים (ואח"כ לקטר עליהם) נובעת מאותה כניעה לתרבות דכאנית שמתבטאת אח"כ גם בדיכוי של הילדים. אני לגמרי בעד שמי שלא מרגיש מוכן לילדים יוותר על התענוג, לטובתו ולטובת ילדיו העתידיים.
באנגליה פגשתי הרבה נשים בנות 30+ שלא היו להן ילדים, ולא התרשמתי שהן חיות בהתנצלות מתמדת.
[תגובה]
יצהר ב-11 מרץ 2010 בשעה 11:12 #
http://www.haaretz.co.il/captain/spages/1155694.html
למי שהחמיץ הבוקר. כל דברי קישור לפוסט הזה מיותרים לחלוטין
[תגובה]
מרמיט reply on 11 במרץ 2010 11:39:
אלוהים ישמור.
הפצתי את הקישור בטוויטר תחת הכותרת המשועשעת "נקמת הטמגוצ'י", בשביל הרייטינג. אבל הלב נקרע. ובטח יהיה מי שיגיד שזאת סתם רשלנות של האבא ומה בכלל הקשר, אבל אתה צודק, והקשר זועק. הבלבול המוחלט בין הווירטואלי לאותנטי, בין פיקסלים מתפוצצים לדם שפוך. בת שלוש, יא אללה.
תודה שקישרת את זה פה.
(ותודה רבה גם על היח"צ בYNET. תודה על העזרה בהפצת הבשורה.)
[תגובה]
מרמיט reply on 11 במרץ 2010 11:49:
ורק לשם האיזון (אחרי פרץ הרגשות שלי), מעתיק לפה שתי תגובות חכמות שקיבלתי על הסיפור הזה בטוויטר:
@El_i
@Shahar_0
[תגובה]
זיפט : בקרוב בערוץ 10 ב-11 מרץ 2010 בשעה 11:49 #
[...] להתקרב. רק נסו שלא להחליק, אחרת תיפלו לבריכת זפת (ויה) 0 פורסם על ידי אבי לבקוביץ בתאריך Thursday, March 11, 2010, בשעה [...]
שחר ב-16 מרץ 2010 בשעה 9:09 #
עצוב ומדכא – הפער הזה, הבלתי-אפשרי והבלתי-נתפש בין מה שצריך לעשות "בשביל הילדים" לבין מה שחובה לעשות בשביל הילדים. הנ משהו שכתבתי כמה ימים אחרי הבחירות המייאשות האחרונות:
עם שתי ילדות בבית אני כבר לא יכול להעמיד פנים. "בשביל הילדות", אני חושב, אני חייב להיות חלק מתהליך הבנייה של שמאל חדש. בשביל הילדות, אני יודע, אני צריך להיות איתן בבית בכל ערב ולא להתרוצץ במפגשים נאיביים על חשבונן. אולי לזה התכוון חנן כהן כשדיבר על להיות אדם טוב יותר.
[תגובה]