רבע לפני חצות, אחרי שיחה מרוממת נפש, לא וירטואלית לשם שינוי, אצל חבר בתל אביב. יורד מקיבוץ גלויות לאיילון המשתפץ-תמידית ועולה על כביש ת"א-י-ם בדרך הביתה, למושב בפרברי לוד. תמיד אני מרגיש מין צביטה בלב בין שפירים לגנות, כשהסיגנל של קול הקמפוס 106 מתחיל להתערבל ולשקוע תחת צלילי הפרובינציה, עד שהוא נגאל מייסוריו בלחיצת החסד על 88FM (או בלית ברירה, במקרה של פרסומות, גלגלצ). למרבה חסדה של האלוהימא, זה קורה בדיוק בפייד-אאוט של שיר מפעים ומחמם-לב שליווה אותי לאורך כל הנסיעה ברחובות תל-אביב-יפו. מין בלוז פאנקי פסיכדלי שצץ כמו שהדלקתי את הרדיו, ביציאה מתחנת הדלק, והתחבר לזרם התודעה שלי כמו קיסם למדורה.

it's been a long time coming

הוא שר.

-תשיר משהו חיובי, ביקשתי, והוא ענה:

But I know a change is going to come

-יא בייבי.

ואז הוא התחיל לדבר אלי

it took me about twenty years of very serious smoking

a few ups and downs

a few trips

a little space odyssey once in a while

to get back

to get back

TO GET BAAAACK

to being a little kid all over again

…..

To get back hoooommmeeee

וכן הלאה**

השיר נגמר במחלף שפירים והסיגנל דועך בעקבותיו. אני משייט במסלול השמאלי ב130, חולף על פני התנועה הדלילה. מדי פעם מישהו יוצא לעקיפה מקדימה, ב120 נגיד, ואני עוזב את הגז ומצמצם בניחותא עד שהוא מסיים. אני לא ממהר, נוהג בשלווה לשם שינוי (כן, נו, הTHC חזר).

מתקרב לשתי מכוניות שנוסעות אחת אחרי השנייה. פתאום השנייה מביניהן חותכת שמאלה לעקיפה, בלי לאותת, במרחק ובמהירות (כלומר איטיות) שמאלצים אותי ללחוץ על הברקס, לראשונה מאז עליתי על האוטוסטרדה. לא בלימת חירום אבל בהחלט נשיכה עסיסית ומהירה. היא עוקפת ב110 מישהו שנוסע 108, והיה לה מאוד דחוף לעשות את זה לפני שאני והמכונית שאחריי נעבור. אני, כזכור, עדיין מפזם יא בייבי, לא מהבהב עם האורות ולא נצמד מאחורה, אם כי אני לא מוכן להתחייב שספרתי 21…22.  אני מחכה בסבלנות שהיא תסיים את העקיפה ונותן לה מרווח סביר לחזור ימינה. כשזה לא קורה אני נותן לה הבהוב קצר עם האורות הגבוהים. המסלול האמצעי פנוי עכשיו עד האופק. אני מפזם עוד יא בייבי אחד, הגרוטאה לפניי לא מאותת ולא מראה סימני תזוזה. אני נאנח, נותן קיקדאון קצר ועוקף אותה מימין. אחרי שאני חולף על פניה היא נזכרת לחזור לאמצעי.

כשאני עובר לידה, במסגרת המחקר ההשוואתי המתמשך שלי על הרגלי הנהיגה של הישראלים, אני זורק מבט קצר לקוקפיט משמאל .

במושב הנהג אישה בת 40 אולי, ידיים כפופות ופנים צמודות להגה. בִּתה המתבגרת לידה במעיל ורוד.

רגע, בנות, חכו עם הבוץ, there'll be plenty of time for that later

אני מתאר לעצמי שהיא נבהלה מזה שנסעתי קצת קרוב אליה (אחרי שהיא הכריחה אותי לבלום במפתיע, להזכירכן), ופשוט קפאה על ההגה. בטח כשעקפתי היא סיננה משהו על ערסים עצבניים, אם בכלל היא ראתה אותי. המחשבה לתקשר אלי את הכוונות שלה בעזרת הווינקרים נמצאת כנראה מחוץ לאוצר המילים שלה.

ואחרי זה אתן אומרות שגברים לא מתקשרים.

אל תטרחו לגדף אותי על השוביניזם. שום דבר שתוכלו לכתוב לא יתקרב למה שאני אקבל על הראש אם וכאשר המרמיטה תקרא את זה. אבל האמת צריכה להיאמר. גברים ונשים לא חושבים באותה צורה, לא תופסים את העולם באותה צורה ולא מתפקדים באותה צורה בסיטואציות שונות. זה ברור לעין, גם אם לא מקבלים את התיאוריה של סיימון ברון-כהן. ברור שלא חסרות דוגמאות נגדיות לנהיגה זכרית מסמרת-שיער ורצחנית, אבל צפופות-האסטרוגן בינינו בהחלט מתבלטות בז'אנר של נהיגה עצבנית מתוך חרדה ובהלה. כמו שאמא שלי אמרה עם קניית הוולוו: הכביש זה שדה קרב ואני רוצה טנק.

וכמו שבודהה אמר מזמן: יחס גורר יחס.

תנפנפו מולי בתעריפי הביטוח המוזלים לנשים ובסטטיסטיקות על מעורבות בתאונות דרכים ואני אענה:

א. הסטטיסטיקות האלה, זה פרופורציונלי למספר הנהגים מול הנהגות? (יש סטטיסטיקאי באולם?)

ב. נכון, סביר להניח שההתנהגות של האמא המבוהלת לא היתה גורמת תאונה אלא אם כן הייתי ישן על ההגה (או שיכור, אפרופו ההשוואה בין קנאביס לאלכוהול), אבל היא בהחלט היתה תורמת להעלאת מפלס העצבים בכביש, אם במקרה לא הייתי בסמאדהי בדיוק באותו רגע.

זהו, אין פואנטה.

**אין פואנטה, אבל יש שיר מקסים ועוד שיעור בנפלאות אוטוסטרדת המידע, בניגוד למוראות אוטוסטרדת האספלט.

…אז במקום להתעצבן ניסחתי פוסט, ובינתיים השיר הזה המשיך להתנגן לי בראש…

…I know a change is gonna come…

ובדיוק כמה שעות קודם, בנסיעה הלוך לת"א כשעברתי מ88 ל106 במחלף גנוֹת, הרהרתי איך אני כבר לא מתעניין במוסיקה, איך אני בוחר ספקים ולא מתעניין בפרטים. כל כך הרבה זמן לא הורדתי שירים (מאז שההארד-דיסק עם כל המפ3 שבק פתאום בלי גיבוי), מקסימום קניתי איזה דיסק (ישראלי בשאיפה), והנה שיר נתפס לי בראש, מלחלח את העיניים ומעורר בי רצון לשמוע אותו שוב ושוב.

אז החלטתי לחפש אותו כל עוד הוא טרי אצלי בראש, למרות שפקפקתי בסיכויים שלי למצוא אותו זמין להורדה (כבר מזמן אין לי אימיול, כחלק מהגמילה מפורנו חובבנים/מציצני). קיוויתי שאולי אמצא לפחות את המילים.

נכנסתי לאתר הנהדר של קול הקמפוס (אולי תפסיקו להתנצל כל הזמן? האתר עובד יופי וההפרעות בשידור האינטרנט ירדו משמעותית בחודשים האחרונים) ומצאתי את הפלייליסט של התוכנית (מגדלור של ברק חיימוביץ') 15 דקות אחרי שהסתיימה – כבוד!

זהו, כבר לא צריך אפילו להקליד את השם. קופי+פייסט של שם השיר והמבצע (כי תראו כמה גרסאות נעשו לשיר הזה מאז 64'!). חיפוש בגוגל עם המילה download והנה כל הדיבורים הנמלצים על תוכן-גולשים ושיתוף קבצים מתגשמים בלינק אחד.

אני חייב להודות שלא טרחתי אפילו להתעמק בשם הבלוג,

אם כי…

:Respect where respect due

Souled On - Music, Art, Politics, and Life

"The most powerful weapon on Earth is the human soul on fire."

לא הייתי צריך אפילו לקרוא מילה. שם השיר כבר הופיע בסרגל הכלים של גוגל והקפיץ אותי למקום בדף וממנו בהקלקה לשרת. לא צריך להירשם או להשאיר פרטים ואף אחד לא חולם בכלל לגבות תשלום. אני קורא גם בלוגים שעושים את זה בעברית אז כבוד גם לכם, למרות שכאמור אני לא בדיוק מוריד כבד.

אז הנה התרומה הקטנה שלי לזרימה החופשית של דברים טובים:

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

את המילים של הגרסה הזאת, עם כל הפריסטייל באמצע, דווקא לא מצאתי. תקשיבו לבד, מקווה שתתמוגגו כמוני. תוך כדי השיטוטים בעקבותיו מצאתי גם את התמונה מעטיפת התקליט. קבלו את הdude:

And then I understood: There's white people, there's black people, and  then there's my people

RIP, מסתבר. חטף התקף-לב-עקב-סמים כמה חודשים לפני יציאת אלבום הבכורה. מה שמזכיר לי את השִבעה שבה ביקרתי אתמול.

בחור בן 38, עם ילד בן ארבעה חודשים, התקף לב פתאומי. חייב להפסיק עם הסיגריות הארורות.

*  האין-כותרת מוקדשת בהוקרה ל וובסטר 2, האיש והפינג.

אני מקווה שהקו המפריד בין הקטעים והפונט המוגדל מספיקים כדי שגם מי שנשבר באמצע הסיפור למעלה ימשיך ויגלול לקטע הזה. משהו כמו מאמרים נפרדים בעיתון, ואני מניח שאולי גם לזה התכוון חנן כשכתב:

כותרת מצהירה "זאת יחידת טקסט נפרדת הדורשת תימצות בכותרת."

אה, בעצם אולי לא, כי ההמשך הוא ממש לא המקרה שלי (-:

ואם כבר אני מתייחס לפוסט הזה של חנן, אני הולך לעשות עכשיו משהו שלא חשבתי שאעשה אי פעם, ולקפוץ לתוך זירת התגוששות הבוץ של הבלוגביצה המקומית. אין לי עניין לבדוק למי יש יותר גדול, ובכל מקרה אני לא אסע עם אף טוקבקיסטית לראש-פינה; אני מקסימום נוסע עם המרמיטה למכמורת, להפגיש את המרמיטונת עם חתנהּ לעתיד.

חנן כהן לא גייס אותי לכת שלו, ואני לא אבי לן.

אבל בתת-כותרת כאן אצלי למעלה כתוב בין השאר "ביקורת תת-תרבות", ומסתבר שתת-תרבות במובן השיפוטי לא נמצאת רק בפוליטיקה ובפורנו ובטמפלוויזיה ובפטפטת המכופתרת. בלוגלד זאת חת'כת תת-תרבות במובן הסוציולוגי, מרתקת לעתים קרובות ושואבת אותי אליה יותר ויותר, אבל גם מעצבנת לפעמים, בעיקר כשנתקלים בטיקים מרגיזים בבלוגים שאני דווקא קורא בעניין בדרך כלל.

אם הבלוגים הם חלק לגיטימי מהתרבות והתקשורת, אז הם גם סובייקטים ראויים לביקורת כמו כל סוכן תרבות ותקשורת.

מצד שני, לביקורת פנים-אינטרנטית יש נטייה להסלים למלחמת בוץ מסריחה בגלל המיידיות של התגובה, ע"ע תת-תרבות (בשני המובנים) הטוקבק.

מצד שלישי, סירחון זה טוב לרייטינג. ובכלל, בשלב הזה אני בטוח שנשארו איתי רק יחידי הסגולה המוארים שקראו את כל הבלוג או הזפזפנים חדי-העין והבלתי נלאים, אז מי כבר יקרא את זה.

אז יאללה לבוץ. אני קורא בהתמדה יחסית את הגלוב של יובל דרור וחבר מרעיו ומגיביו, הוא אפילו מופיע בבלוגרול הלא-ממש-מקורי שלי כאן משמאל. הגלוברים חושפים שקרים קטנים ומקובלים מאחורי הקלעים של תעשיית העיתונות והיחצנות, למרות שלפעמים הגבול בין הסתלבטות-על-יחצנות ליחצנות-פרופר קצת מיטשטש. אני נהנה מהשנינות, מתפעל מהתמצות ומשתאה לנוכח התדירות. אבל לפעמים אני מרגיש שמפלס הזחיחות של "נערי הגלוב" מגיע לרמות פוגעניות ומטרידות. הרגשתי את זה בבירור בפרשיית הסגירה של וובסטר המקורי, כשקראתי את ההתעסקות צמאת הדם בהילת הקדוש של חנן כהן.

הגיע הזמן לצירוף הבזוי 'גילוי נאות': אני "מכיר" את חנן הרבה שנים מפורום תרגום ועריכה ביואל/וואלה/נענע, וההודעות שלו החכימו ושעשעו אותי רבות (הנה אני "מנשק לאפרים בתחת"). למדתי ממנו הרבה טיפים מועילים במידענות, והיה לו חלק גדול בהתוודעות שלי לנפלאות האינטרנט ככלי-עזר לעבודה. (הפירוט לא רלוונטי, אז אולי רק קצת מוסיקה). לאור ההיכרות הזאת, הנימה המזלזלת של ה"ה יובל דרור לא נראתה לי במקום, אבל הייתי טירון ביזון לגמרי בבלוגריה ולא רציתי להתערב.

אז עכשיו חזר הניגון (כנסו כנסו!!!1 דרך וובסטר 2 פחחח), ויובל הזדרז להריץ שנינויות על תנאי התגובה לוובסטר (אין טוקבקים, אזוי) עם הצעות-נגד שכללו תמונות עירום של מגיבים וכאלה. וזה הבהיר לי למה למה הנימה המאגניבה הזאת עולה לי על העצבים לפעמים – כי אני מרגיש בה התנשאות, תגובה מזלזלת ופוסלת בשליפה מהמותן במקום התעמקות ברעיון; "ממקום של אגו" כמו שאומרים בחוגי הניו-אייג' (-;

חשבתי לתגבב את זה שם, אבל אז הייתי צריך מן הסתם להתחיל להוכיח שאני לא אבי לן.

(אחלה סטיקר, אני לא אבי לן.)

וזאת, אם אנחנו כבר מעמיקים אל לב המאפליה, עוד דוגמה מצוינת לקטע שבו האגו של הגלוברים התעלה על הענייניות. הסכמתי עם כל מילה שהם כתבו בפוסט המקורי על אבי לן - האיש, הטושים הצבעוניים ותחושת הקבס. אבל הרדיפה המתמשכת שהפכה את הפרעוש למותג - עד שהתדרדרה לתסביך רדיפה כנגד איזו סבתא פקאצית שהביאה להם בציניות-על-ציניות (בתגובות, שם, שם) – רק הוציאה אתכם (גוף שני, אה, שברנו דיסטנס) קטנים ואותו גדול (תקראו את הסבתא בתגובות).

טוב, נו, קצת פחות קטן.

ולהפוך את אבי לן לדמות שמעוררת אצלי אמפתיה כלשהי זה הישג לא מבוטל. קצת כמו המעשה במשטרת ישראל ובמופע התפיסה של בני סלע.

אה, אם כבר התחלתי לזרוק בוץ…

עבי לנס, אבי לן. שמתם לב לקרבה באותיות? היי, הוא אוהב משחקי מילים כאלה, האנס הננס, תכף תראו. וגם צבעים הוא אוהב, בעיקר צהוב.

טוב טוב, להבדיל כמה הבדלות (התביעה בדרך?), אבל בפירוש לא אלף הבדלות. יש מי שאונס את הגוף ויש מי שאונס את הרוח, למשל כשהוא משווה את הקרום של הרפש של הג'יפה של הביצה שהוא מדשדש בה עם פרח הלוטוס הזוהר של הבודהה. הפוסט ההוא הקפיץ אותי מספיק בשביל להגיב, והתגובה שקיבלתי בהחלט לא היתה מביישת ילד בכיתה ג'. מה אתם יודעים, הוא הצליח לעלות על הדמיון הצלילי בין מרמיט לקרמיט, וענה לי בשם בודהה את מה שכתבתי בתוספת נחירות. כן, הכל עובר עליך ולקינוח חרררר. בגלוב לפחות מתעווזים בסטייל.

(בעוונותיי עוד כתבתי תגובה לחרחור הבהמי הזה, אבל משום מה היא לא נקלטה. ראיתי בזה אות ורמז ולא חזרתי להגיב אצל נרקיס מלך הביצה. אבל אם כבר הגעתי לנושא… טוב, אני מודה, הנקמה באמת טעימה יותר כשהיא מוגשת קרה.)

אז מה היה לנו? אחרון הטוקבקיסטים היה עד לא מזמן עורך נרג, אתר תוכן עם יומרות עיתונאיות, והתפטר כי קראו לו הומו. זה מה שהיה לנו. ובעוד הגלוברים במיטבם בכל זאת חושפים את מנגנוני הספינולוגיה של התקשורת בזמן אמיתי, אבי'לה גמר להשתין מהמקפצה ורץ לספר לחבר'ה (כולל תמונות. תחפשו לבד, לי כבר יש בחילה). כלבי השמירה של הדמוקרטיה? פודלים שמרחרחים אחד לשני את התחת.

אחחח…. כי טוב ומסריח וחם.

-אמא'לה, עכשיו לא כולם בעולם יאהבו אותי.

-אני מ'כפת לי. לא יצאתי בשלום, יצאתי גבר.

[בדיוק ארבע שעות ורבע לפוסט, לא כולל הגהה מקוונת. אני דור 1.0, אני. חיווט אנלוגי.]

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. שיפוצים, שדרוקים, אפרסקים ושדים אחרים שהצטברו במערכת
  2. איפה הייתי ומה עשיתי כשלא כתבתי את כל מה שרציתי
  3. מסע לילי
  4. זה היה היום שהיה
  5. אם אין פוסטים, שיאכלו פלאגינים