הזען כמו שסיפרתי אותו לבִתי

הסדרה הזאת מתבשלת אצלי כבר המון זמן, מתרחבת ומתעבה, אבל ברוח הזען היא חיכתה בסבלנות ונתנה לכל הדברים הדחופים והבוערים לעקוף אותה. ועכשיו, כמו הנהר הזורם בערוצו, הגיע כנראה זמנה להתחיל להישפך לים.

הרעיון פשוט: לחפש ספרי (וסרטי) ילדים שרוח הזען שורה עליהם, במידה זו או אחרת, בצורה זו או אחרת. המילה "זן" משמשת כאן כמפתח לקשת רחבה של גישות וערכים, המזוהים עם טאואיזם ובודהיזם למשל (אבל לא רק), שהמשותף להם הוא כנראה בעיקר שהם מוצאים חן בעיניי.

אז נתחיל, בלי הרבה שהיות, היישר בלב המאפליה, בפופיק של המיינסטרים: עולמו המופלא של וולט דיסני.

כשמפרקים את מפעלו האמנותי ועולמו התרבותי של תאגיד דיסני, לרוב הוא לא יוצא מזה טוב. (וראו לדוגמא את המאמר הנוקב של ברברה ארנרייך שבו היא מתארת את סדרת הנסיכות של דיסני כ"סם אונס עם מנגנון השהייה". nuff said.) בהחלט ייתכן שחלק מהביקורת הזאת תסתנן להמשך הדברים, ונוכל כמובן להמשיך לפתח את זה בתגובות , אבל בפוסט הזה מתחשק לי לחפש רק את הטוב שבאמת נחוץ לדוב.

מה גם שסרטים, בניגוד לספרים, מאפשרים לשלב בבלוג סרטונים משובבים.1 זה טוב לחוויית המשתמש, זה טוב לרייטינג, זה טוב לערכי המותג. זה ווין-ווין סיטואיישן, באמת, ואף אחד לא ישים לב לבאנר של דיסני בפינת הבלוג. עכשיו תחתום לי פה ופה. תודה. מואהאהאהא.

הבטחתי זען? נפתח בקונג-פו, שיעור מס' 1:

החיבור של זוֹזוֹ למוּלאן היה די מדהים. זה התחיל בכלל כשסבתא הקריאה לה את הסיפור מתוך הנובליזציה של הסרט. כשזוֹזוֹ סיפרה לי לראשונה, בהתרגשות ובפרטי-פרטים, על הילדה שהתחפשה לבן כדי להילחם בצבא והשאירה לאבא שלה את המסרק שלה וכן הלאה, חשבתי בהתחלה שמדובר באיזה סיפור תנ"כי שפרח מזיכרוני. זה היה אות הפתיחה לפאזת מולאן אינטנסיבית שבמהלכה היא ראתה את שני הסרטים2 פעמים רבות, שיחקה בחרבות (למרבה שמחתי) וחבשה קסדות. את הספר אנחנו עוד מקריאים לפעמים עד היום, אם כי בפחות התלהבות והזדהות. כל העסק קונפוציאני מאוד, כמצופה מסרט של דיסני על סין הקיסרית, מלא דיבורים על חובת הבת לאביה, חובת האזרח למדינה (ולקיסר) וכן הלאה. דווקא בגלל זה היה כל כך נחמד להיתקל בפנינה הטאואיסטית הקטנה הזאת. ולראות את זוֹזוֹ מתרגלת את התנועות מול הטלוויזיה היה בכלל תענוג.

.

ומסין, להודו. אפשר לשפוך הררים של מלל על הקולוניאליזם של רודיארד קיפלינג ועל הקונסיומריזם של תאגיד דיסני, אבל כל זה לא גורע מהעונג שבלפזם עם בּאלוּ הדוב:

חפש תמיד רק את הטוב
שבאמת נחוץ לדוב
ושכח את הצרות שבחיים
דברים פשוטים יש פה לרוב
הטבע הוא נדיב וטוב
הוא מספק לנו את הצרכים

.

מה אפשר להוסיף? הדוב המקסים הזה, אולי ההיפּי הראשון בסרטי ילדים ונצר מכובד לשושלת של פּוּ, הטיף לפשטות מרצון הרבה לפני שזה היה באופנה. מעניין רק אם הוא היה חושב שמרצ'נדייז של דיסני זה משהו שבאמת נחוץ לדוב.

.

ולסיום האוברטורה הזאת, אחרונה חביבה להפליא, התוספת האחרונה לסרטייה הביתית, האמא הרוחנית של כל הסופר-נניז באשר הן, הלא היא מרי פופינס. את הסרט הזה פספסתי איכשהו בגיל הרלוונטי, ואחר כך הייתי אירוני ומודע לעצמי (אבל לא באמת) מכדי להתעמק בו. עילם הזכיר לי לא מזמן שהאומנת הקסומה מזוהה עם סגנון הורות שקרוב לליבי (סגנון שלאחרונה הועלו כנגדו אישומים חריפים; טרור, לא פחות), אבל כמו שהוא מציין, ומהקטעים החטופים שהספקתי לראות בשתי הקרנות הבכורה שלו אצלנו, יש בסרט החכם הזה הרבה יותר מזה. כמו למשל, על קצה המזלג:

חוכמת החיים ובעיקר החמלה של האומנת ומנקה הארובות, לעומת הקור והניכור של האמא (האקטיביסטית הנמרצת, ששוכחת בלהט הקרב את הקרובים לה; אם כי אפשר לראות בזה גם ביקורת ריאקציונרית על הפמיניזם, וגם זה פירוש קביל) ובעיקר של האבא הבנקאי, המנחיל לילדיו את תפישות השבי שלו;

הקסמים של מרי, הסידְהי האופייניים לחכמי זען, שהופכים אותה לחצי-סופרנני-חצי-שאקטי;

האדמירל המיליטריסטי שמבחינתו אין הבדל בין מנקי ארובות מפויחים המרקדים על הגגות לילידים המרקדים בג'ונגל, אלה גם אלה מסכנים את האימפריה ויש לירות בהם לאלתר!

וראו, לדוגמא, את הסצנה החתרנית-על-גבול-הקומוניזם בבנק. (למיטיבי לכת המעוניינים בהקשר נוסף, הנה הקטע שלפניה, שבסופו הילדים פוגשים את הזקנה שמאכילה ציפורים מחוץ לבנק ואבא אוסר עליהם לקנות ממנה זרעונים). הציניות של הבנקאים בולטת שבעתיים על רקע המונולוג מלא החמלה של מנקה הארובות מיד אחריהם:

חבל רק שההפי-אנד של הסרט מקלקל הכל, כשהאבא – אחרי ש"השתגע" ופוטר מהבנק בזמרה עליצית – חוזר אליו כשותף בכיר. זה אופייני להוליווד, שגם כשהיא כבר מעלה רעיונות חתרניים היא לא הולכת איתם עד הסוף כמעט אף פעם. ואולי אפשר גם להגיד שמרי פופינס בכלל לא חתרנית, אלא רק מבססת את התפקידים המסורתיים של מגדר ומעמד וכו'. אפשר גם להגיד שזאת בכלל סאטירה על האנגלים; אורי קליין יכול לטעון שהכל סובב סביב יחסי אב ובן; ובטח יהיה גם מי שיוכיח באותו ובמופתים שזאת בכלל אלגוריה נוצרית ומרי פופינס היא התגלמות של מריה הקדושה. שיהיה. אני לא מתעקש. הקטע אצלנו בזען הוא שאנחנו במילא מנהלים כבר את כל הוויכוחים האלה בינינו לבין עצמנו, כך שאין לנו הרבה מוטיבציה להתווכח עם אחרים.

שכחתי מישהו? עוד קולות חתרניים בסרטי דיסני שזכורים לכם לטוב? איזו דמות בסרטי דיסני של ילדותכם הותירה בכם את החותם העמוק ביותר? רוצים להסביר לי למה מיראמאקס הרבה יותר שווים מדיסני? מהי חיית הדיסני שלכם? אם מיקי הוא עכבר, דונלד הוא ברווז ופלוטו הוא כלב, אז מהו גופי?

השלימו והוסיפו בתגובות, צרפו לינקים ותוכלו לזכות בחופשה מפנקת ביוטיוב.

  1. כאן באנגלית, בבית עם דיבוב כמובן [↩]
  2. הקליפ לעיל לקוח מסרט ההמשך, הנושא את השם המקורי מולאן 2. [↩]

פוסטים קשורים, יותר או פחות:

  1. העין המהוללת של ע. הלל [סיפורי זן לילדים #3]
  2. ג'ון דוליטל, בודהיסאטווה [סיפורי זן לילדים #2]
  3. זן ואמנות אחזקת הילד (הטאו של אבא'לה)
  4. "וובקינז? את יכולה להאכיל את הכלב"
  5. הקשר בין הארה והורות נאורה